ב-20 ביולי 1969 הגיעה לסופה אחת התקופות המעניינות ביותר בהיסטוריה של המאה. עם השמע המילים "יוסטון, הנשר נחת", הוכרע המירוץ לחלל. למרות שהנצחון היה שייך לאמריקאים, ספק אם העולם היה נראה כפי שהוא כיום לולא התחרות לירח. היסטוריונים רבים טוענים שהשינויים שחלו באופן החשיבה שלנו, כתוצאה מהמירוץ לחלל, מהותיים יותר מהקידמה הטכנולוגית שהושגה. המושג "בלתי אפשרי להשגה" התגמד כשהתברר שעם מוטיבציה ועם האנשים המתאימים אפשר, למעשה, לעמוד בכל משימה.
4 באוקטובר 1957 - כוכב אדום בחלל החיצון הרבה חיוכים, צחוקים ובעיקר ביטחון עצמי הוחלפו במסיבת הקוקטייל שנערכה בצהרי יום נעים שמאפיין את אלאבמה בתקופה זו של השנה. משלחת בכירים ממשרד ההגנה האמריקאי שנהנו בחברתו של שר ההגנה, ניל מקאלרוי, לא שיערו שאירוע שעתיד להרעיד את העולם מתרחש באותם רגעים בצידו השני של הגלובוס.
ההודעה ניחתה כרעם ביום בהיר - הרוסים שיגרו את הלוויין הראשון לחלל. התדהמה בחדר היתה מובנת. איש מהנוכחים לא ציפה לזה. הקוקטיילים נזנחו ומקאלרוי חזר מיד לוושינגטון.
ההתחלה הפתאומית של עידן החלל הפתיעה את העולם בכלל אבל את האמריקאים בפרט. המחשבה ש"כוכב אדום" קומוניסטי חג מעל לכדור-הארץ היתה "לא נוחה", בלשון המעטה, עבורם. אולם, קשה לומר שלא היו לכך סימנים מוקדמים; ארה"ב קיבלה את כל הסימנים לכך שמשהו מתבשל בברה"מ. אחת העובדות הברורות ביותר היא ששנת 1957 הוכרזה כשנת הגיאופיסיקה הבינלאומית - אירוע שבדרך כלל מבשר פריצות דרך בתחום המדע והטכנולוגיה. כחודש לפני השיגור, הודיע הנציג הרוסי לוועדת האירועים של שנת הגיאופיסיקה שארצו מתכננת לשלוח לוויין לחלל. הודעתו, כך הסתבר, לא עשתה רושם רציני על ארה"ב. הלוויין הזה היה כמובן "ספוטניק" ולמרות היותו הגוף המלאכותי הראשון שהושם במסלול סביב כדור-הארץ, מבנהו היה פשוט למדי: כדור מתכת בקוטר של חצי מטר שבתוכו משדר רדיו וארבע אנטנות חיצוניות שהורכבו לצידיו.
פעולתו של ספוטניק היתה פשוטה - לצפצף. אותו צפצוף ששודר מהלוויין, נקלט בכל רחבי העולם וגרם לפניקה, "אם הם יכולים לשגר לוויין במשקל של 80 קילוגרם", אמרו האמריקאים, "אז עוד מעט הם גם יציבו פצצות אטום במסלול סביב כדור-הארץ". מבחינה טכנית, הדאגה האמריקאית היתה בהחלט מוצדקת. ספוטניק אכן שוגר על-ידי גירסה משופרת של טיל SS-6 "סאפווד", שהוא גם הטיל הבין-יבשתי הראשון בעולם.
האמריקאים לא הספיקו להגיד "מירוץ לחלל" וברה"מ, ב-3 בנובמבר, הפתיעה שוב. הפעם היה זה הלוויין "ספוטניק 2" שנשא לא רק משדר אלא גם בעל-חיים - הכלבה "לייקה", שמהר מאוד נכנסה לדפי ההיסטוריה כבעל-החיים הראשון ששוגר לחלל. מורכבותו של ספוטניק 2 היתה גבוהה בהרבה מזה של קודמו. ראשית, הלוויין החדש שקל למעלה מחצי טון. שנית, חיישנים שונים מדדו את הדופק והטמפרטורה של לייקה עד שהלוויין סיים את מסלולו והוא נשרף באטמוספירה (לימים טענה ברה"מ שלייקה הורדמה בזריקת רעל לא מכאיבה לפני שהלוויין נשרף).
האמריקאים היו במבוכה רצינית. לא רק שלא היה ברשותם לוויין לשיגור, גם לא היה להם טיל שיוכל לשגר מטענים לחלל. בניסיון נואש להדביק את ברה"מ, הם ניסו לשגר את הלוויין "ואנגרד-1" לחלל ב-6 בדצמבר 1956. הטיל שנבחר למשימה נקרא אף הוא "ואנגרד" והוא היה פרי פיתוחו של הצי האמריקאי. שנייה לאחר השיגור, איבד "ואנגרד" כוח והחל לקרוס חזרה לתוך כן השיגור בהתפוצצות מדהימה. הלוויין, שהיה מורכב בחרטום הטיל, הועף והתגלגל על הקרקע. לא בדיוק התוצאה שלה ציפו האמריקאים.
"הגרמנים שלנו יותר טובים מהגרמנים שלהם" ציטוט זה, המיוחס לוורנר פון-בראון, המהנדס הראשי של תוכנית הטילים האמריקאית באותה תקופה, מייצג נאמנה את התחרותיות של שתי המעצמות על יוקרה והישגים טכנולוגיים.
לקראת סוף מלחמת-העולם השנייה החלה גרמניה להפציץ את לונדון בנשק שטרם נראה כמותו. היה זה טיל קרקע-קרקע בעל טווח בינוני שידוע בשמו "V-2" או "נשק יום הדין 2". את הטיל פיתחה קבוצה של מהנדסים ומדענים שעבדו עבור השלטון הנאצי בפנמונדה. הטרור שטילי ה-V-2 הטילו על הבריטים התבטא יותר באימה מאותו "נשק מהיר שאין דרך להפילו" מאשר בנזקים הפיסיים שנגרמו ללונדון. בסופה של המלחמה, גרמניה חולקה בין המעצמות ופנמונדה נפלה בשטח שעתיד היה להמסר לשלטון הסובייטי. קבוצת מהנדסי הטילים חששה מנפילה בשבי הצבא האדום ורבים מהם, בראשותו של פון-בראון, ברחו מערבה והסגירו את עצמם לאמריקאים. כוחות הצבא הרוסיים אכן הגיעו לפנמונדה ושבו את המהנדסים והפועלים שנותרו במקום. לעומת הרוסים, הצבא האמריקאי הבריח את המדענים שנפלו לידיו לארה"ב והעניק להם אזרחות אמריקאית תחת מעטה חשאיות שכונה פרויקט "אטב נייר".
בתשובה לשאלה על יכולתם של המדענים הגרמנים-אמריקאים, ענה פון-בראון: "הגרמנים שלנו יותר טובים מהגרמנים שלהם". הבעיה בפיגורה של ארה"ב בכל הקשור לחלל היתה באישור תקציבים ופרויקטים על-ידי המימשל שחשש מקפיצה פזיזה לתחום. אולם, לאחר שהרוסים שיגרו כבר שני לוויינים ולאמריקאים נרשמה סדרה של כשלונות, פון-בראון קיבל את הסמכות והמשאבים שנדרשו כדי להכניס את ארה"ב למירוץ. טיל ה-"ואנגרד" של חיל-הים ננטש ומאמץ לשיגור הלוויין הראשון הועבר למינהל הפיתוח לטילים בליסטיים של צבא היבשה שבראשו עמד פון-בראון. כעבור 83 ימים שוגר בהצלחה לוויינה הראשון של ארה"ב, "אקספלורר-1". למרות שהלוויין היה קטן וקל מקודמיו הרוסיים, שיגורו של אקספלורר פתח את צוהר החלל עבור האמריקאים. בשנים 57'-61' שיגרה ארה"ב יותר מעשרה לוויינים נוספים.
למרות הצלחתם של האמריקאים בבניית מכשירים מדעיים קטנים וטכנולוגיה מתקדמת עבור לווייניהם, נהנתה ברה"מ מיתרון הכוח. לטילים הבין-יבשתיים של הרוסים היו מנועים חזקים יותר ולכן הם יכלו לשאת מטענים כבדים למסלול. אותו כוח שיגור גם איפשר לברה"מ לשגר חלליות קטנות מעבר למסלול כדור-הארץ ולעבר שכננו הקרוב, הירח. ב-12 בספטמבר 1959, החללית הרוסית "לוניק-2" הפכה לגוף המלאכותי הראשון שהתנגש בפני הירח. את הלך הרוח ברוסיה תיאר מוסקבאי אחד בראיון לעיתון "פרוודה": "האמריקאים אמנם טובים בבניית מכוניות, אבל כשזה נוגע לטילים וללוויינים, אנחנו טובים מהקפיטליסטים המושחתים".
12 באפריל 1961 - ברה"מ ממשיכה להוביל הטלפון בביתו של דובר הבית הלבן, סאלינג'ר, צילצל ללא הפסקה. השעה היתה 1:30 בבוקר ה-13 באפריל 1961. בשיחה נאמר לסאלינג'ר שהרוסים שיגרו חללית נוספת למסלול. ככל הנראה, החללית נושאת אדם.
כשהעירו את הנשיא קנדי משנתו והודיעו לו על המאורע, הבית הלבן הוציא את תגובתו הרשמית: "ההישג של ברה"מ בשליחת אדם לחלל והחזרתו בשלום לכדור-הארץ, הוא הישג טכנולוגי מדהים. אנחנו מברכים את המדענים והמהנדסים הסובייטים על הישגם...". ההודעה הזו היתה רחוקה מלהסגיר את תחושות המרירות ששטפו את אנשי גבעת הקפיטול. הם ידעו שלולא תקלות טכניות חוזרות ונשנות, הם היו יכולים להיות הראשונים בשיגור אדם לחלל.
על ההישג הטכנולוגי האדיר של הרוסים היה אחראי סרגיי קורולוב, אבי תוכנית הטילים הסובייטית ומהנדסה הראשי. אולם הזוכה האמיתי בהישג היה כמובן יורי גאגרין, סגן שקודם ביום השיגור לדרגת רב-סרן בחיל-האוויר הסובייטי.
בקונגרס האמריקאי מיהרו לחפש את השעיר לעזאזל. חבר קונגרס אחד אף אמר: "כולם זוכרים את לינדברג. אבל מי לעזאזל זוכר את האדם השני שחצה את האטלנטי?". התגובה האמריקאית לגאגרין היתה חייבת לבוא ומהר. "אין דבר חשוב מזה!" אמר הנשיא קנדי ליועציו בתדרוך על שיגור מיידי של אמריקאי לחלל. לפחות כך גורסת השמועה.
בצעד, שחלק חשבו אותו לפזיז, סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א, שהוקמה במידה רבה בשביל למסד את כיבוש החלל האמריקאי, החליטה לשלב בין חללית מאוישת לטיל בין-יבשתי משופר. החללית של פרויקט "מרקורי" המפורסם הורכבה על טיל "רדסטון" ובתוכה ישב אלן שפארד, אחד משבעת האסטרונאוטים המקוריים של הפרויקט. ב-5 במאי 1961 ארה"ב שיגרה את האמריקאי הראשון לחלל. אבל לא בדיוק. אומנם שפארד עבר את הגובה הרישמי שבו האטמוספירה כה דלילה עד שהיא נחשבת לחלל, אבל הוא לא הקיף את כדור-הארץ. את טיסתו של האמריקאי הראשון לחלל אפשר לדמות יותר למעופו של כדור תותח מאשר לטיסת חלל אמיתית.
פון-בראון וצוותו, שהבינו עד מהרה שטיל ה"רדסטון" אינו חזק מספיק למשימות המאוישות המתוכננות, החליטו להחליף את המשגר ולהשתמש בטיל הבין-יבשתי "אטלס", שנחשב לחזק יותר, אך גם מסוכן בהרבה. לא לחינם אמרו לג'ון גלן, האמריקאי השלישי שטס לחלל והראשון שנכנס למסלול כשהוא יושב בחרטומו של ה"אטלס", "שהאל יהיה איתך, ג'ון גלן".
16 ביוני 1963 - קרקס החלל בגלל השוויון היחסי בין הישגי ברה"מ (שהיו עליונים בעוצמת משגריהם) ובין ארה"ב (שהיו מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית), שתי המעצמות מצאו את עצמן בתחרות פעלולים ו"טריקים" כדי לתפוס את עמדת המובילה בתחרות.
עד לשנת 1968, הובילו הרוסים בהשגת פעלולים מרהיבים בתחום הטיסות המאוישות. יו"ר המפלגה הקומוניסטית, חרושצ'וב, החליט שכדי לשבור את השוויון עם ארה"ב, על ארצו לבצע מעשה לא רגיל, או לפחות משהו שאף אחד לא ציפה לו באותה תקופה. התשובה היתה סגן זוטר ולנטינה טרשקובה שב-16 ביוני 1963 הפכה לאשה הראשונה שטסה לחלל. לשהייה בת 70 השעות של טרשקובה בחלל היתה בדיוק את ההשפעה שלה ציפו בברה"מ: טרשקובה זכתה בתהילת עולם וברה"מ זכתה, שוב, באור הזרקורים. משימות "חלוציות" נוספות לא איחרו לבוא. רוסיה שיגרה שלושה קוסמונאוטים בחללית אחת בשנת 1964 והקוסמונאוט אלקסיי ליאונוב ביצע את הליכת החלל הראשונה במרס 1956.
האמריקאים, כרגיל, היו צעד אחד מאחור. את הליכת החלל הראשונה של האמריקאים ביצע האסטרונאוט אד ווייט, שלושה חודשים אחרי "יריבו" ליאונוב. בחודש יוני 1965, האמריקאים התחילו בפרויקט "ג'מיני", המשכו הטבעי של פרויקט "מרקורי" המוצלח. לאחר ששישה אסטרונאוטים אמריקאים טסו לחלל במסגרת "מרקורי", ארה"ב צברה את הביטחון הנדרש לצעד ההגיוני הבא: שיגור חלליות גדולות יותר שירחפו במסלול לזמן ארוך. חלליות ה"ג'מיני", ששוגרו בעזרת טילי "טיטאן" עוצמתיים, היו גדולות במעט מחלליות ה"מרקורי". זוגות האסטרונאוטים שטסו ב"ג'מיני" צברו ניסיון רב בעגינות במסלול ובתפעול מערכות בחלל. כמו-כן, השהיות הארוכות בחלל עזרו לשתי המעצמות לפתח מזון מיוחד לחלל ושיטות לטיפול סניטרי, שלמרות פשטותן, היו אבני דרך לטיסות מחקר עתידיות.
20 ביולי 1969 - נצחון מכריע אם כל הדרכים מובילות לרומא, הרי שכל טיסות החלל המוקדמות הובילו לנחיתה של האדם על הירח. הבחירה בירח כמטרת מחקר, מוזר ככל שזה יישמע, כלל לא היתה מובנת מאליה.
למרות שידוע שהרוסים שאפו להגיע לירח כדי לנצח את המירוץ אחת ולתמיד, האמריקאים היו פחות נעולים על מטרה זו. במימשל ובראשות נאס"א היו הדיעות חלוקות באשר להישג הסופי שיביא את הנצחון במירוץ. הרעיון הראשוני היה לבנות תחנת חלל מאוישת ובכך להוכיח את העליונות האמריקאית. בסופו של דבר הוחלט שהנחתתו של אדם על הירח תהיה בעלת השפעה פסיכולוגית ותחשב כאירוע בעל משמעות עמוקה עבור אנשים מכל העמים וכל הדתות.
למרות שהטכנולוגיה הבסיסית לשיגורם של אנשים לירח היתה קיימת, נותרה בעיה קשה: באותה תקופה לא היה קיים טיל חזק מספיק כדי לשלוח חללית עם צוות לירח. עבור צוות המהנדסים האמריקאי זו היתה בדיוק המטלה שלה חיכו. עבודה מזורזת והירתמות לאומית שסחפה את ארה"ב איפשרו לנאס"א לפתח דור חדש של משגרי ענק, הלוא הם טילי ה"סאטורן".
למבצע האמריקאי השאפתני ניתן השם "אפולו" וכל סוכנות החלל גויסה כדי להעמיק את הידיעות אודות הירח והדרישות הטכניות והטכנולוגיות שבהן ישתמשו בטיסות אליו. למרות ההתקדמות האמריקאית המהירה לקראת סוף שנות השישים, הקונצנזוס על טיסה לירח היה רחוק מלהיות מושלם: קהיליית המדענים התרעמה על כך שתוכנית "אפולו" כוללת מעט מדי ניסויים מדעיים ונשמעו גם קולות שטענו שיש לארה"ב דברים יותר טובים לעשות עם מיליארדי הדולרים שהושקעו בפרויקט. עם זאת, עבודת הפיתוח נמשכה כששני דברים עיקריים מדרבנים את האמריקאים: נאומו של קנדי, שהציב את הנחיתה על הירח כמטרה שיש להשיגה עד סוף העשור והידיעה שגם המדענים הסובייטים שוקדים ללא ספק על אותה משימה.
כידוע, גם ברה"מ לא חסכה אמצעים כדי לנצח, אולם הפעם דווקא היא החלה לפגר במירוץ. מסתבר שגם סרגיי קורולוב וצוותו עסקו בפיתוח מואץ של משגר-על בשם "N-1" שעתיד היה לשגר חללית נושאת קוסמונאוטים לירח. התוכניות לטיל הרוסי שנחשפו רק לפני כמה שנים הראו בבירור את המורכבות והסיבוכים שאליהם נקלעו המהנדסים. בניגוד ל"סאטורן" האמריקאי, שהונע על-ידי חמישה מנועים ענקיים, השלב הראשון של ה-N-1 הכיל לא פחות מ-20 מנועים גדולים. הפעם, התחכום של המשגר הרוסי עלה להם במירוץ לירח: שני נסיונות השיגור שלו נחלו כישלון חרוץ.
בעוד שברה"מ ניסתה לפתור את הבעיות הטכניות של ה-N-1, תוכנית "אפולו" התקדמה בהצלחה. מלבד התאונה של "אפולו 1", שבה נהרגו שלושה אסטרונאוטים בזמן סימולציה על הקרקע, התוכנית לא עברה עיכובים או תקלות משמעותיות. בסדרה של טיסות לחלל האמריקאים תירגלו המראות, תפעול החללית ועגינה של רכב הפיקוד עם רכב הנחיתה על הירח תוך ריחוף במסלול סביב כדור-הארץ.
שלב הגמר הגיע שלושה אסטרונאוטים זחלו לתוך תא הפיקוד של חללית ה"אפולו" שלהם שישבה בקצהו של טיל "סאטורן-5" אימתני שנישא לגובה של 110 מטרים. משימת "אפולו 11" התחילה. שאגת חמשת המנועים הראשיים של הטיל נשמעה למרחק של קילומטרים רבים. בשעה ארבע ורבע אחר-הצהריים ב-20 ליולי 1969, השלווה הירחית הופרה לראשונה אחרי שנמשכה מיליארדי שנים. סוליית גומי של מגף הטביעה חותם שלעולם לא יימחק על אדמת הירח הרכה. באותה פסיעה, הפך ניל ארמסטרונג לאחד האנשים המפורסמים בתולדות האנושות ולראשון שחצה את קו הסיום במירוץ לירח.