בטאון חיל האוויר

בכפרים הקטנים של דרום-מערב רומניה כנראה לא שמעו על חיל-האוויר הישראלי. בשדות הנחרשים בעזרת שוורים עומדים דחלילים מלאי קש, הבתים הישנים צבועים בכל צבעי הקשת והמים נשאבים מהבאר. לא בכל יום, אם כך, נראה בכפר פויאנה מארה מחזה שכזה: שני אוטובוסים, מלווים במכוניות שרד שחורות ובשוטרים, נכנסים לכפר בבוקר יום ראשון ועושים דרכם היישר לבית הקברות.
כך החל מסען של המשפחות השכולות שאיבדו בן, בעל, אב, אח או חבר כשמסוק יסעור התרסק אל צלע הר ברומניה בעת אימון, לפני יותר משנה.
שישה אנשי צוות ישראליים היו על המסוק: סא"ל אבנר גולדמן ז"ל, רס"ר אורן כהן ז"ל, סרן ניר לקריף ז"ל, רס"ן יהל קשת ז"ל, רס"ן ליאור שי ז"ל ואל"ם דניאל שיפנבאור ז"ל. יחד איתם נהרג קפטן שטפן קלאודיו דראגנה ז"ל, המשקיף הרומני וטייס מסוק "פומה", שגדל באותו כפר קטן, פויאנה מארה.

אל הקרפטים
הסיפור מתחיל לפני שנה וחודשיים. מסוקי יסעור של חיל-האוויר פרסו לבסיס הרומני "בובוק" בהרי הקרפטים, כחלק משיתוף פעולה המתנהל זה מספר שנים בין חילות-האוויר של שתי המדינות.
ב-26 ליולי 2010, במהלך גיחה שנועדה לאמן את הטייסים הישראלים בטיסה בשטח הררי לא מוכר, נקלעו שני מסוקי יסעור של חיל-האוויר לערפל כבד. כתוצאה מכך, התנגש אחד המסוקים בצלע הר.
יום ראשון בבוקר, יותר משנה לאחר מכן. החל מהשעה 5:00 מתחילים משתתפי המסע להתאסף בבסיס חיל-האוויר תל-נוף, ביתם של היסעורים. שש משפחות, מהילדים הקטנים ועד למבוגרים, אנשי משרד הבטחון, מפקדי טייסות היסעור, תא"ל עמיקם נורקין, מפקד הבסיס, תא"ל דוד ברקי, ראש להק מסוקים והאלוף עידו נחושתן, מפקד חיל-האוויר. כולם עומדים לצאת יחד לנסיעה ייחודית, יוצאת דופן, אל המקום בו נפלו אנשי המסוק.
תקיעת שופר פותחת את המסע ותא"ל רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי וטייס יסעור בעצמו, מברך את המשפחות ונושא תפילה להצלחת הדרך. אחריו מדבר תא"ל עמיקם נורקין. "זה משהו שלא עשינו מעולם בחיל-האוויר והלוואי שאף פעם לא היינו עושים. אני קורא לזה מסע", הוא אומר למשפחות היושבות מולו. "חשוב שנעשה את זה יחד, שנצא לראות, לכבד ולהנציח. אנחנו, המפקדים, כאן כדי לחזק ולתמוך, לאפשר לכם לחוות את המסע הזה בצורה אישית. אני מקווה שכולנו נחזור מחוזקים".
מאחורי הקלעים עומדים חודשים של עבודה קשה. "במשך ארבעה חודשים הלכתי לישון עם המסע הזה וקמתי איתו בבוקר, הוא ליווה אותי במהלך כל היום", משתפת אל"ם רונית פרבר, ראש מחלקת פרט בלהק כוח האדם, שהייתה אחראית על תכנון המסע. "אף פעם לא יצאה משלחת כזו מטעם חיל-האוויר. לא יכולנו לארגן אותה לבד בארץ זרה ולכן עבדנו עם הרומנים, ששיתוף הפעולה שלהם היה מעורר הערכה ומחמם את הלב. עם זאת, עבדנו מול הרבה גורמים בחיל-האוויר ומחוצה לו, מה שהפך את ההיערכות למורכבת ומרגשת בו זמנית".

בצל האסון המשותף
התחנה הראשונה במסע היא כאמור ביקור בקברו של קפטן שטפן קלאודיו דראגנה ז"ל, הטייס הרומני. הטיסה נוחתת בקראיובה ומשם נוסעים לפויאנה מארה. בפתח בית הקברות מקבלים אנשי הכפר את פני המשלחת הישראלית, המלווה במפקד חיל-האוויר הרומני, גנרל ד"ר קרנו פניקה.
שם, בין הצלבים העתיקים, נמצאת מצבה אחת חדשה בה משולבת תמונתו של טייס עומד ליד מסוק, לבוש סרבל ומחייך. בתמונה השנייה הוא עומד ליד הרמינה אשתו, שהייתה בחודש החמישי להריונה בעת שנהרג.
בני המשפחה עומדים סביב הרמינה המחבקת את התינוק, ראול שטפן, שנקרא על שם אביו. אמו של הטייס, הלנה, בוכה על הקבר. חברי הקבוצה הישראלית ניגשים אליהן מיד. משפחה אחת לאחרת, בצל אסון משותף.
"שטפן היה טייס מצטיין וחבר מיוחד", מספר קולונל דניאל ראדו, מפקד הטייסת שלו, טייסת 90. "הוא השתתף במשימות רבות ומסוכנות של הובלת אנשים ומשימות הצלת החיים ההומניטאריות היו החשובות לו ביותר. מותו היה אובדן קשה עבורנו".
לאחר הנחת הזרים ושיחות בין המשפחות, חייבים להמשיך הלאה, אבל הרושם שנוצר בבית-הקברות לא נמחה.
"המפגש עם משפחת דראגנה היה מרגש ומעניין", משתף מוטי שי, אביו של רס"ן ליאור שי ז"ל. "הם נקלעו למצב שלא שייך להם ויש תחושת אחריות מסוימת על מה שקרה להם. שמחתי לראות שהמדינה מטפלת בהם ועוזרת להם".
שי אינו היחיד שחושב כך: משפחתו של קפטן דראגנה ז"ל מקבלת תמיכה ממשרד הבטחון הישראלי ובמהלך המסע מציינות המשפחות הישראליות מספר פעמים את שמחתן על כך.

"הנופים הפכו לקללה"
לאחר לילה בבוקרשט, עולים בחזרה לאוטובוסים ומתחילים לנסוע לכיוון הקרפטים, לאתר ההתרסקות הנמצא בסמוך לעיר בראשוב. בחלק האחרון של הנסיעה נוטשים את האוטובוס ועולים למיניבוסים הנוסעים בדרך עפר העוברת בלב יער ולצד נחל, עד שמגיעים לקרחת יער גדולה. על הדשא הבוהק כבר עומדים כיסאות מוכנים לטקס והאנדרטה שזה עתה הוצבה עדיין מכוסה בבד.
על שולחן ליד האנדרטה מונחות משקפות צבאיות גדולות, באמצעותן ניתן להשקיף על צלע ההר. שם, בנקודת ההתרסקות עצמה, על צוק בגובה 2,000 מטרים מעל פני הים, הוצבו דגלי ישראל ורומניה זה לצד זה.
ההר הנישא נראה כמו מעולם לא נגעה בו יד אדם. רק כשמביטים מבעד למשקפת וסורקים את הסלעים האפורים, קולטים לפתע את הדגלים הצבעוניים מתנופפים ברוח. שם, ברגע גורלי אחד, השתנו חייהם של כל הנוכחים.
"אני פה כבר בפעם השנייה", מספר מוטי שי. "כשהגעתי לכאן עם המשפחה המשכנו עם טרקטורונים מעבר לנקודה אליה רכב רגיל מגיע ובסוף עלינו ברגל, כמעט עד לאתר עצמו". בנסיעה ההיא הציבו בני משפחת שי לוח זכרון לנופלים בנקודת ההתרסקות ועכשיו הוצבה כאן האנדרטה, אליה ניתן להגיע גם במכונית.
מוטי שי הוא נציג המשפחות השכולות בטקס חשיפת האנדרטה הנושא את ההספד לזכר הבנים. "יום ט"ו באב, יום שמחתו של העם היהודי, הפך עבורנו ליום של יגון. הנופים האינסופיים והציוריים של הרי הקרפטים, שבימים כתיקונם יכולנו לטייל וליהנות מהם, הפכו עבורנו למארה ולקללה", הוא אומר. "כאב האובדן הוא כה גדול, שהנחמה יכולה לבוא רק מצו החיים שהותירו לנו אהובינו. אנו נאחזים במה שהותירו לנו בחייהם ובמה שאהבו: במשפחה, בחברים ובמעשים. עם אלו אנחנו ממשיכים".
בטקס, בו הושמעו יחד תפילות יהודיות ונוצריות, מוסר הלוט מהאנדרטה על-ידי האלוף עידו נחושתן, מפקד חיל-האוויר ומר אריה מועלם, סמנכ"ל וראש אגף משפחות והנצחה במשרד הבטחון, שסייע בהקמתה.
"התרגשתי מאוד מהטקס ואני שמח שביחד הצלחנו להקים את האנדרטה", מציין גנרל פניקה, מפקד חיל-האוויר הרומני. "הרגע הקשה הזה, שאני מקווה שיהיה היחיד ביחסים שלנו, יזכיר לנו תמיד שאנחנו קיימים יחד בעולם הזה ושעלינו להילחם למען השלום".

העוצמה של ההר
בנסיעה הארוכה בחזרה לבוקרשט, אפשר לנשום נשימה עמוקה ולהבין שהגיע הזמן לחזור לישראל. בטיסה צריך לנסות לעכל את מה שקרה ואולי אפילו לצייר תמונה של היומיים שחלפו.
"היו יומיים קשים מאוד, אבל זו הייתה סוג של סגירת מעגל: לראות את המקום בו קרה האסון, את העוצמה של ההר", מספר יובל לקריף, אביו של סרן ניר לקריף ז"ל. "הכבוד שהילדים שלנו קיבלו היום, האזכרה, שדרת הפיקוד של חיל-האוויר שהגיעה, כל מה שעשו עבורנו המשפחות, היה מעל ומעבר".
היה רגע מסוים במהלך המסע, אותו מצא לקריף כיוצא דופן. "זה שהביאו לטקס באנדרטה ספר תורה עתיק, שלפי דבריו של הרב הצבאי הראשי עבר את השואה, היה מרשים מאוד", הוא משתף. "לקחו אותו עד רומניה בשביל ילדינו וזה היה מרגש בעיני כולם".
כשמגיעים לתל-נוף, רגע לפני שכל אחד מתפזר לביתו, עוד יש זמן לסיכום אחרון. "הקשר והמחויבות שלנו למשפחות השכולות הוא קשר של משפחה אחת, גוף אחד", אומר האלוף נחושתן לקהל ששב מיומיים ארוכים ועמוסים. "המחויבות הזו עומדת למבחן בכל צעד ושעל של אנשי חיל-האוויר. אסור לשכוח את המחויבות הזו: לשמור על החיים ולזכור את הנופלים. נמשיך לעשות את מה שאנחנו צריכים, לחבק אתכם ולשמור על הקשר המיוחד שנוצר".
על אף שהמסע נועד עבור המשפחות, ניכר כי היה משמעותי גם עבור נציגי החיל שהשתתפו בו.
"לא תיארתי לעצמי עד כמה המסע יהיה עוצמתי וחזק, גם למשפחות אבל לא פחות גם לנו, אנשי הצבא", מספרת אל"ם פרבר. "לזכור ולא לשכוח, לכבד את החללים שלנו שנהרגו מעבר לגבולות המדינה, לטפל במשפחות השכולות של חיל-האוויר, המסע היה מבחינתי חוויה מעצבת וילווה אותי עוד שנים רבות".
אחרי שהמילה האחרונה נאמרה, המזוודות נאספו והדיו בחותמות הדרכונים כבר יבש, עולה שוב בזכרון קטע מנאומו של הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ, מול אותו הר נישא בקרפטים. "אני עומד במקום הזה ונזכר בקינת דוד מול הרי הגלבוע", אמר. "דוד פונה אל הגלבוע בתביעה מוסרית ואני מסתכל על ההר זה ומבין את כוונתו: איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".