בטאון חיל האוויר

קשה היה לקבוע את מועד הראיון עם יובל, אורי ומיקי, שלושה אחים טייסים. אחרי הכל, גם אם הם אחים, לא פשוט להפגיש רופא שהוא גם טייס קוברה, איש עסקים שטס במילואים על מטוס צופית וטייס F-15 שנמצא בשלבי הסיום של ההכשרה המבצעית. בסופו של דבר, נפגשנו בבית ההורים, במרכז הארץ.
הם לא בנו טיסנים בילדותם ולא חלמו להיות טייסים. במקרה, כך הם אומרים, הפכו שלושתם לטייסים. "התגייסתי בינואר 1986 ורציתי להיות אז, כמו כולם, קרבי, ולא משנה באיזו יחידה", מספר רס"ן ד"ר יובל (34), האח הבכור, טייס קוברה ורופא בסיס חיל-האוויר פלמחים.
סרן (מיל') אורי (31), האח האמצעי, טייס צופית, מהנהן בהסכמה. "האהבה לטיס והרצון לטוס נבנים בהדרגה", הוא אומר. "ככל שעובר הזמן, אתה יותר רוצה להישאר ויותר מתחבר לעולם הזה".
לסגן מיקי (23), טייס F-15, כבר לא היתה ברירה. "הייתי חייב להתגייס לקורס-טיס", הוא צוחק. "כשעברתי את המיבדקים כבר היו לי שני אחים טייסים ולא רציתי להיות הכבשה השחורה במשפחה".

חצי כנף על כל בן כשהם יושבים בסלון בית ההורים במושב, נראים שלושת האחים כמושבניקים אמיתיים. הם לבושים במכנסיים קצרים, ללא נעליים לרגליהם, שותים קפה קר ומדברים על החיים. הבית הזה, כך נראה, מוריד מעליהם את מעטה "הטייס הקשוח" ומחזיר אותם אל העבר, אל הבית של אמא ואבא. "ההורים שלנו היו שם תמיד בשבילנו", אומר רס"ן יובל. "מגיעה להם לפחות כנף וחצי. חצי כנף על כל בן". "הכל מתחיל ונגמר בבית", אומר סרן (מיל') אורי. "ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים להעריך יותר את המשפחה ואת מה שקיבלנו פה".
האמא, אין כמעט צורך לציין, גם מורה וגם גאה. "שלושתם אנשים ישרים, אחראיים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם. הם תמיד היו ילדים נהדרים". "לשלושתנו יש תכונות רבות דומות, ובהן כמה ממרכיבי היסוד שמאפיינים טייסים", מסביר סרן (מיל') אורי, נשוי ואב לשניים. "מדובר בדייקנות, בתיכנון קדימה, בחשיבה יצירתית ובאהבה לסדר ולאירגון". רס"ן יובל, גם הוא נשוי ואב לשניים, מוצא את מקור ההצלחה בבית. "החינוך שקיבלנו היה חינוך להצלחה, למאמץ מקסימלי בעבודה, למקצוענות, לאמינות ולחברות", הוא אומר. "בלי הדברים האלה - קשה מאוד לעבור קורס-טיס". בארוחות המשפחתיות, לא קשה לנחש, מדברים על חיל-האוויר. "כשאורי היה בקורס-טיס ואני כבר הייתי טייס, זה היה נושא השיחה העיקרי", מספר רס"ן יובל. "וכשמיקי התחיל לטוס, נוסף עוד מימד לשיחות". אורי, לעומתו, טוען כי "שיחות חיל-האוויר" הן כבר חלק מנחלת העבר. "כשהכל עוד היה טרי, דיברנו על החיל יותר", הוא אומר. "היום, הילדים עושים את הרעש ואנחנו שותקים".
העובדה שכל אחד מהם טס במערך אחר בחיל - קרב, מסוקים ותובלה - לא מפריעה להם לנהל שיחות על חיל-האוויר. "כל אחד מאיתנו חי בעולם שלו, אבל אנחנו מכירים את עולם המושגים המשותף", מסביר רס"ן יובל. "לא צריך לספר את הרקע, לא צריך להסביר כל פרט קטן וכיף שאפשר לחלוק את החוויות עם מישהו שמבין". המשפחות, אגב, הנשים וההורים, מקבלות את המצב בהבנה. "הם מקבלים את המרות", צוחק רס"ן יובל. "הנשים שלנו חיות איתנו כבר הרבה שנים, הן גדלו עם חיל-האוויר, זה לא מוזר עבורן לשמוע על חיל-האוויר והן אפילו מבינות את השפה. גם הילד שלי, בן שלוש, כבר מזהה מסוק קוברה".

"בוקר טוב אחי, רות עבור"

האחים אומנם טסים במטוסים שונים ושייכים למערכים שונים, אך במהלך שירותם בחיל הצטלבו דרכיהם, באוויר ועל הקרקע. כשהיה סרן (מיל') אורי חניך במגמת תובלה בשלב המתקדם של קורס-טיס, הדריך רס"ן יובל את חבריו של אחיו ממגמת המסק"ר (מסוקי קרב).
באחד האימונים, בטיסת ניווט לילית, טס רס"ן יובל יחד עם חניך ממגמת המסק"ר, שותפו לחדר של סרן (מיל') אורי. החניך טעה בניווט והנמיך את המסוק לכיוון חוטי חשמל. רס"ן יובל התיר לו להמשיך לטוס וביקש לבדוק האם יבחין בטעותו. כשהתקרבו לחוטי החשמל והטיסה הפכה למסוכנת, הדליק רס"ן יובל את אורות המסוק, חוטי החשמל התגלו והטיסה נקטעה. "החניך ירד מהטיסה שפוף ובמצב-רוח רע מאוד", מספר רס"ן יובל. כשחזר לחדרו סיפר לסרן (מיל') אורי על החוויה הקשה. "הוא אמר לי: 'כמעט הרגתי את אחיך הלילה'", נזכר אורי בחיוך.
"אין ספק שההתייחסות אל כל אחד מאיתנו הושפעה מהתנהגות השני", אומר רס"ן יובל. "כשקטלתי חברים שלו מהקורס בנוגע לטיסה מסוימת, אז גם ההתייחסות שלהם אליו השתנתה. לאו דווקא לרעה".
המדריכים של סרן (מיל') אורי בקורס-טיס היו החברים של רס"ן יובל. "השתדלתי לשמור על ריחוק, כמה שיותר", מספר רס"ן יובל. "לא רציתי שהעובדה שהוא אחי תשפיע על ההחלטות שנלקחו לגביו". סרן (מיל') אורי מסכים לחלוטין. "היינו רחוקים גם פיסית", הוא נזכר בימים בהם שירת יחד עם אחיו בבית-הספר לטיסה. "לא היינו נפגשים הרבה והקשר שלי עם יובל היה לפעמים דרך חברים שלי, שהוא הדריך. ידעו שאנחנו אחים, אבל שמרנו על מרחק".
במסגרת שירותו כמדריך בבית-הספר לטיסה, שמע לעיתים רס"ן יובל גם חוות-דעת מקצועיות על אחיו, החניך. "כשזה לא היה מאוד חשוב, לא עירבתי את אורי בעניין", הוא מספר. "לא רציתי להלחיץ אותו וגם היתה לי לויאליות למדריכים שסיפרו לי עליו. השתדלתי, מדי פעם, להבין באיזה מצב עומדים העניינים, אבל רק הסתכלתי מהצד".
גם באוויר, כאמור, נפגשו האחים כמה פעמים. על הפעם האחרונה בה ביצעו פ"מ (פקודת מבצע) ביחד עוד אי אפשר לדבר. בעבר, כששיתפו פעולה רס"ן יובל וסרן (מיל') אורי, התרחשו המיפגשים האוויריים בשמי לבנון. "אורי היה מסייר בשמי דרום-לבנון, אני הייתי יוצא לתקיפה או לסיוע - והייתי שומע את הקול שלו בקשר", מספר רס"ן יובל. "היינו נוהגים לומר: 'בוקר טוב אחי, רות', וזה נתן הרגשה טובה לדעת שהאח שלך גם באוויר".
זיכרון מרכזי אחד שנושא עימו רס"ן יובל מלבנון הוא מבצע "דין וחשבון". במהלך שבעת ימי המבצע, ביולי 1993, היה אחד משני טייסי המסק"ר שירו את מספר הטילים הגדול ביותר. "היינו אז מובילים צעירים בטייסת, והניסיון המבצעי שרכשנו במהלך המבצע היה אדיר", הוא מספר.
כשסגן מיקי החל את קורס-הטיס, כבר היו שני אחיו הבוגרים טייסים. "המצב השפיע עלי לשני הכיוונים", הוא מספר. "מצד אחד, הכרתי יותר את התחום ורציתי יותר ולכן אולי גם הצלחתי, אבל שני טייסים בבית יכולים גם להלחיץ ולקלקל. צריך שהכל יהיה במינון הנכון".
"בסך הכל, טוב שיש עוד טייס בבית", אומר סרן (מיל') אורי. "עצם העובדה שלמיקי ולי היה את יובל, שהיתה לנו שפה משותפת איתו ויכולנו לחלוק איתו את החוויות, זה מאוד הועיל. המכנה המשותף של שלושתנו הוא מימד נוסף בקשר המשפחתי שלנו, שמוליד תמיכה ותורם גם אחרי קורס-הטיס - בהשתלבות בטייסת, בהסמכות השונות ובטיסות המבצעיות".
המציאות המיוחדת שבתוכה גדל סגן מיקי שינתה, כמובן, גם את התנהגותו. "הוא הפך להיות בוגר יחסית לגילו", מעיד עליו אורי. "אני לא זוכר את עצמי כל-כך בוגר, לא במהלך קורס-הטיס ולא אחריו". סגן מיקי מאשר את הדברים. "בתיק האישי שלי נכתב תמיד שאני מתנהג כמו מילואימניק", הוא אומר.

דוקטור קוברה בינואר 1986 התגייס רס"ן יובל לקורס-טיס. הוא סיים אותו כטייס מסק"ר ולאחר קורס האימון המבצעי (קא"מ) הוצב בטייסת קוברות. "קורס-הטיס שלי היה מין חוויה ראשונית לכל המשפחה", הוא מספר. "כמו לאחים שלי, גם לי היתה תמיכה, ובמקרה שלי היא היתה מהסוג ה'התחלתי'. הסיפורים שסיפרתי בפעם הראשונה והדברים הקטנים, כמו כובע קצינים שהבאתי הביתה, גרמו להתרגשות בבית. הרגשתי שהמשפחה שלי גאה בי".
בתחילת 1991, אחרי כשלוש שנים בטייסת, עבר רס"ן יובל לטייסת מדר"ט (מדריכי טיסה). הוא עבר קורס הדרכה ובמשך שנתיים וחצי הדריך פרחי-טיס בבית-הספר לטיסה. באמצע 1993 חזר רס"ן יובל לטייסת הקוברות ומונה למפקד הקא"מ הראשון שנערך בטייסת. ב-1994, לאחר שמונה שנות שירות, השתחרר בפעם הראשונה והחל ללמוד רפואה. במהלך לימודיו הוצע לו מספר פעמים לחזור לשירות בחיל-האוויר. בשנה השישית ללימודי הרפואה חזר יובל לצבא ובתחילת 2001 נכנס לתפקידו הנוכחי כרופא בסיס פלמחים.
על הטיסה, כמו לכל טייס, קשה לו לוותר. "אני נקרע בין עולם הטיס לבין עולם הרפואה", הוא מספר על החיים הכפולים בחיל-האוויר, "אבל צריך לזכור, שהרפואה במסגרת הצבא לא מעניינת כמו הטיסה במסגרת הצבא ולכן בכל פעם שהטייסת קוראת לי - אני קופץ לדגל".
במירפאת הבסיס למדו להתמודד עם כפל תפקידיו של המפקד החדש. "החבר'ה במירפאה לוקחים את הדברים החיוביים מעובדת היותי רופא-טייס", אומר רס"ן יובל. "אם אני מספר להם על התקיפה שהיתה בלילה קצת יותר ממה שסיפרו בטלוויזיה, זה מוסיף לגאוות היחידה וגורם להם, אולי, לרצות לשרת טוב יותר בחיל-האוויר".
המשיכה של רס"ן יובל לטייסת לא בהכרח משתלבת היטב במציאות אפשרית של מלחמה. במקרה שתפרוץ מלחמה, אמור יובל להישאר במירפאה ולשרת כרופא ולא כטייס. אולם, בשל העובדה שהוא מוסמך להכשרות רבות, קשה יהיה לוותר על שירותו בטייסת.
בעוד כחצי שנה יסיים רס"ן יובל את תפקידו במירפאת הבסיס ויעבור לשלב האחרון בלימודי הרפואה - ההתמחות. אם הכל ילך על-פי התיכנון, יהפוך לרופא ילדים. "בתקופת ההתמחות אני אשאר בטייסת בהצבת חירום ואם יקרה משהו - אני שם", הוא אומר.

הפרשן לענייני צבא וביטחון סרן (מיל') אורי, טס במילואים על מטוס צופית, המשמש למשימות סיור ואיסוף מודיעין. מאז שפרצו המהומות בשטחים, השתתף במבצעים רבים שביצעה הטייסת במסגרת אירועי "גאות ושפל". "אני כבר לא זוכר מתי טסתי טיסת אימונים בפעם האחרונה", הוא אומר. "הטייסת טסה בלי סוף וכל הזמן יש מבצעים".
הוא התגייס ב-1989, כשאחיו הבכור כבר היה טייס. בסיום קורס-הטיס שובץ בטייסת תובלה קלה ובתום תקופת הקבע הראשונה שלו השתחרר מצה"ל. "מעולם לא תיכננתי קריירה צבאית", הוא אומר. מיד עם שיחרורו החל אורי לעבוד בחברה בינלאומית שעוסקת בתחום היהלומים והיום הוא סמנכ"ל הסניף בארץ.
"עולם המילואימניקים הוא עולם שונה מאוד מהעולם של הסדירים", הוא אומר. "זה עולם של אנשים, שמנסים להצליח בשוק האזרחי כמו שהם הצליחו בצבא".
כמו רס"ן יובל, שמשתף את חייליו במירפאה בסיפורים מהטייסת, כך גם סרן (מיל') אורי, עם הקולגות. "אני הפרשן לענייני צבא וביטחון בבורסה", הוא צוחק. ב-11 בספטמבר, דקות לאחר שקרסו מגדלי התאומים, התקשר אל אורי לקוח מחו"ל. "הוא רצה לדעת איך זה קרה, מי חטף את המטוסים ומה תהיה תגובת האמריקאים", מספר אורי. "אני טייס בחיל-האוויר הישראלי ולכן, עבור מי שפחות מכיר, אני נחשב לאחד שצריך לדעת הכל".
סגן מיקי סיים את קורס-הטיס בדצמבר 1999 וכעבור שנה הוצב בטייסת F-15. "זה היה חלום שהתגשם", הוא אומר. "כשהתקבלתי לקורס-הטיס, רציתי מגמת קרב וכששובצתי במגמת קרב - רציתי F-15".
בניגוד לאחיו, שהיו כשירים מבצעית כבר לאחר כמה חודשים בטייסת, סיים סגן מיקי את ההכשרה המבצעית רק שנתיים לאחר שסיים את קורס-הטיס. "ההכשרה במערך הקרב ארוכה יותר ו'מתגלגלים' הרבה שנים עד שנוטלים חלק בפעילות מבצעית של ממש", הוא אומר.
עבור בני המשפחה, ובמיוחד עבור שני אחיו הטייסים, מהווה סגן מיקי את הגאווה הגדולה, ההפתעה שנשמרה לסוף. "מיקי הוא בשבילנו 'מלך האריות'", אומר סרן (מיל') אורי. רס"ן יובל צופה לו גדולות: "יכול להיות שבעוד עשרים שנה נשב פה ונדבר עם מפקד חיל-האוויר".