"האוטו הזה עשה יותר קילומטראז' ממה שמטוסי חיל-האוויר עושים", אומר בחיוך סא"ל דני שניידמן, תוך כדי נסיעה בתוך הנוף החום-ירקרק. כמו בבדיחות רבות, גם בזו יש יותר משמץ של אמת.
"אני מבלה הרבה שעות על הכביש. חלק גדול מהתפקיד זה לעבור בין בית לבית, בין משפחה למשפחה. זו דרך נהדרת להכיר את כל הארץ, גאוגרפית וגם מעבר לזה". אולם במסגרת תפקידו, שניידמן לא חווה את הארץ דרך טיולי ג'יפים, אוהל סיירים ומנגלים על שפת הכנרת. "השכול חוצה את כולם. הוא לא פוסח על אף דלת. הוא יכול להגיע לכל משפחה, בכל מקום. במובן מסוים, הוא דוגם את כל עם ישראל".
בחמש השנים האחרונות בהן שירת כראש ענף נפגעים בחיל-האוויר, הרחיב סא"ל דני רבות את מעגל המכרים שלו. את רובם מעולם לא פגש וגם לא יפגוש. "אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלנו בענף, הוא שאנחנו כמעט אף פעם לא זוכים לפגוש את החלל. אנחנו פוגשים אותו רק בדיעבד. שומעים עליו, רואים תמונות שלו, לומדים על חייו ופוגשים את המשפחה שלו בדרך שאולי אפילו הוא לא הכיר".
הנסיעה מסתיימת באנדרטת חיל-האוויר בהר הטייסים. "לפני שנכנסתי לתפקיד הכרתי אולי שלושה-ארבעה מהשמות שמופיעים", אומר שניידמן כשאנחנו מגיעים. "היום אני כבר מכיר מאות".
לשכול אין חופשות
כשביקשנו לפגוש אותו לראיון בסביבת העבודה שמאפיינת אותו יותר מהכל, הוא בחר דווקא במקום הזה. כאן, למטה בוואדי, התרסק בשנת 1948 מטוס של חיל-האוויר. ההרוגים, שנקברו בבית הקברות הסמוך, מוכרים כחללים הראשונים של חיל-האוויר ועל שמם גם קרוי האתר.
"פה נמצאים כולם ופה זה התחיל. אני מודה שלפעמים כשאני נוסע לירושלים, אני נוסע בדרך הזו ועוצר פה לכמה דקות. גם כדי לבדוק שהמקום נראה כמו שהוא צריך להיראות ולוודא שהכל בסדר. חשוב לי לדעת שהייתי פה. קשה לי לומר שאני מרגיש פה בנוח, אבל זה הלב וזה מה שנותן את המשמעות. בדרך לכאן אתה מרגיש מאוד עם עצמך", משתף שניידמן. "הנוף והקירבה לירושלים מוסיפים לתחושה. זה מקום שמתאים לעשות בו מעין חשבון נפש".
סא"ל דני שניידמן נולד לפני 45 שנים בניו זילנד. בגיל 13, חודש לאחר שעלה עם הוריו ארצה, נסע עם כיתתו לטיול שורשים במצדה. שם נערך המפגש הראשון עם חיל-האוויר: "עשינו טקס בר-מצווה ובזמן הנחת התפילין חלפה מעל מצדה רביעיית סקייהוקים בגובה נמוך מאוד", הוא משחזר. "כבר אז ידעתי לזהות סקייהוק". אך עוד לפני שגלגלי הרכב הביאו אותו לכל פינה בארץ, למד העולה הלא ותיק להכיר את הארץ דרך הרגליים במסגרת השירות הצבאי שלו.
"היה לי ברור מאליו שאני הולך לקרבי", הוא מספר על שירותו כקצין בפלוגת העורב של חטיבת גולני. "פחדתי מזה והרגשתי קצת חנון. כלוחם וכמפקד צוות עשיתי תקופות ארוכות בלבנון ועד גיל 22 ראיתי כמעט כל מה שאפשר לראות בפעילות מבצעית: מטעני צד, מארבי לילה, היתקלויות, כל מה שילדים רגילים בני 18-20 שחיים במדינה מערבית רגילה לא צריכים לראות".
כאשר הוא אומר שהוא כבר ראה הכל, הוא לא מגזים. בדיוק באותה תקופה חווה לראשונה את ההתמודדות עם השכול. "אלכס זינגר, בחור אמריקאי מקסים ועולה חדש כמוני, קצת יותר מבוגר. חלקנו יחד חדר בקורס קצינים. הוא היה חבר טוב שלי וקצין בגבעתי. הרגשנו שיש לנו תחומי עניין דומים מאוד: שנינו היינו עולים שמתעניינים בקריאה וכתיבה ואוהבים לצייר. הוא נהרג בלבנון".
מאז האובדן שחווה בחטיבה החומה, למד שניידמן הרבה יותר על מה שהוא מגדיר בתור "הכאוס הזה שנקרא שכול". היום הוא יודע שמדובר במשהו גדול, משתנה תמידית, סבוך ובעיקר מתמשך. "אפשר להגיד שהשכול לא עובד משמונה עד חמש. השכול עובד 24 שעות ביממה. כל יום, כל היום וגם אין לו חופשות".
חלל מותיר חלל
למרות ששפת האם שלו היא אנגלית, סא"ל דני מוצא תיאור נאמן הרבה יותר של מציאות השכול דווקא בעברית. המילה "חלל", לדבריו, מכילה יותר משמעויות מכפי שנדמה. "החלל משאיר אחריו חלל ואת החלל הזה צריך למלא מחדש. זה יכול להיות עוד ילד שנולד במשפחה, או שזה יכול להיות קשר עם חיל-האוויר או היחידה. אני פוגש בעיקר משפחות שלמדו למלא מחדש את החיים שלהן בצורה זו או אחרת וזה גורם להם לא לשכוח את מי שכבר לא איתם.
אני מרגיש שהנפטר, במידה מסוימת, לא מפסיק להתקיים".
כשאתה פוגש משפחה שכולה, הוא אומר, חלק גדול מהקשר נבנה גם סביב החלל והוא הופך להיות נוכח מאוד. "נוצר סוג של משולש, כאשר החלל הוא חלק מהקשר, אבל בסופו של דבר אף פעם לא נוכל באמת לגעת בו ואף פעם לא נוכל באמת ללחוץ את ידו. כל פעם אני מרגיש שחבל לי מאוד שלא פגשתי את האיש, כי הם תמיד נשמעים אנשים מיוחדים מאוד".
לאחר שהשתחרר משירות הקבע בגולני, החל שניידמן ללמוד פסיכולוגיה. במבחן ההתמחות שלו, אולי לא במקרה, טיפל בחייל שאיבד את אחיו הצעיר. "כחלק מהטיפול, באופן בלתי שגרתי, ליוויתי אותו לבית העלמין כי עד אז הוא סירב ללכת לשם. זה חריג למדי לצאת מחדר הטיפולים, לפגוש אותו ביום שישי ולהיות איתו שם מול הקבר של אחיו. זה היה בהרצליה, ממש מול המשרד בו אנו יושבים היום, בבית חיל-האוויר".
שש שנים חלפו בג'ינס וטי-שירט, בטרם עטה דני על עצמו מדים מחדש והפעם בצבע כחול. בין היתר הספיק לשמש כקצין פסיכולוגיה בבסיס הטכני בחיפה ובבסיס תל נוף וכראש מדור בענף פסיכולוגיה. את תפקידו הנוכחי החל בפתחה של תקופה קשה, שכללה בין היתר את מלחמת לבנון השניה.
המעמד החדש העמיד אותו לעיתים בין הכעס או האצבע המאשימה שמפנות חלק מהמשפחות אל החיל, לבין היותו נציג נאמן של אותה מערכת. "לפעמים אני מרגיש כאילו אני נמצא בין הפטיש לסדן וצריך לדעת לאזן, לספוג ולתת פתרונות למתח שהוא לא תמיד פשוט. אני רוצה לומר שכל פעם מחדש אני מופתע מהרצון של המערכת לחבק ולהתקרב למשפחות. בסופו של דבר, הקשר עימן הוא כל כך אישי, שהתואר הוא פחות חשוב. אתה לא יכול להיות ראש ענף נפגעים מבלי להיות דני שניידמן ודני שניידמן תמיד יהיה, במידה מסוימת, ראש ענף נפגעים".
במילים יש נחמה?
"אף פעם לא הרגשתי שאני נשבר או שנמאס לי", מדגיש סא"ל דני. "היו רגעים שכעסתי על אלוהים. יש ימים שאני מאמין בו יותר ויש ימים שפחות. דבר אחד שאני כן מאמין בו הוא ששום דבר לא מקרי. לכל דבר יש משמעות, במיוחד לזמן שאנחנו פה, נושמים. בסופו של דבר, העבודה הזו יותר מחזקת מאשר מחלישה".
כשהשכול מגיע לסביבתו הקרובה, שניידמן לא תמיד יכול לעצור את הרגשות מלהציף.
כך למשל היכתה בו ההודעה על מותו של הנער איתי שרון ז"ל, בנו של סרן מוטי שרון ז"ל, שנהרג בתאונת מסוקים.
את איתי ז"ל, שהתמוטט ממכת חום במהלך גיבוש לקורס-טיס, הכיר שניידמן עוד מטיולי המשפחות השכולות. "זה היה קצת אחרי מלחמת לבנון השניה. הייתי בנורווגיה בטיול עם המשפחה באחד המקומות היפים ביותר בעולם, עם דיפלומה. כראש ענף נפגעים אתה חושב 'אחרי המלחמה, מה עוד כבר יכול לקרות?'. יום שישי בערב, חגגנו יום הולדת לבן הצעיר שלי ואז קיבלתי שיחת טלפון שבישרה לי על איתי. זה פחות או יותר שינה את הכל. לאחר תקופה קשה מאוד בתפקיד, פתאום הדבר הזה קורה".
הוא זוכר את הרגע במדויק. "הלכתי הצידה, התיישבתי. שאלתי לשלומה של רותי, אימו של איתי. ביקשתי שיחבקו אותה חיבוק גדול. פתאום מבינים שבמילים אין הרבה נחמה. הרבה פעמים אנחנו בענף רגילים קצת להסתתר מאחורי המילים, או מאחורי הדברים שאנחנו יודעים לעשות. כשמכירים זאת מבפנים, אתה מבין שזה בקנה מידה אחר ממה שחשבת. זה בלתי נתפס שבחור צעיר שבקושי התחיל להתגלח ונפרד מאיתנו. הכאב של המשפחה זה משהו שאנחנו לא יודעים באמת לאמוד. אני לא חושב שזה משהו שהזמן מרפא, הכאב נותר חי. אך הוא כן משנה אותם".
משפחת שרון אינה המשפחה היחידה ששניידמן מכיר, שהשכול פקד את ביתה פעמיים. "אם יש מקומות שאנחנו מרגישים לא טוב בהם, זה כשאנחנו מסתכלים לרונה רמון ולרותי בעיניים. קשה להסביר כמה זה מורכב לפגוש משפחה שכבר איבדה את היקר לה מכל והנה זה קורה שוב. למרות זאת, גם כשקשה למשפחה מול החיל, היא כמעט תמיד שומרת על הקשר. חשוב להבין מה המשמעות של החיל מול המשפחה: זה המקום שהילד גדל בו, המקום שרצה להיות בו. במידה מסוימת זה הבית שלו. הציפייה של המשפחות היא שאנחנו נעשה את עבודתנו, כי אנחנו מייצגים את מה שהכי יקר להם".
והשכול ממשיך להכות. רק לאחרונה איבד שניידמן חבר קרוב, שהיה גם מפקד שכול וככזה, טיפל גם הוא במשפחות שכולות: אל"ם דניאל שיפנבאור ז"ל, שנהרג בהתרסקות היסעור ברומניה.
"זה מבלבל. אני זוכר שקיבלתי את השמות של הנופלים. שישה אנשים במסוק זה הרבה. במידה מסוימת התפללתי שאני לא אכיר אף אחד מהשמות. דני היה השם האחרון, באותו רגע רציתי רק להניח את העט. חשבתי די, אני לא יודע לעשות את זה. אבל אותה שניה חלפה והבנתי, כמו שכל מפקד מבין, שעושים מה שצריך. עם הכאב אישי אחכה רגע, שלא אתבלבל. בהלוויה של דני לא יכולתי שלא לבכות".
לא מזמן נסע סא"ל שניידמן על כביש שש. "חשבתי על דני, התגעגעתי מאוד ורציתי לשמוע את קולו, אז חייגתי למספר הטלפון שלו. ידעתי שעדיין יש לו שם הודעה קולית. חשוב היה לי לשמוע את קולו. שמעתי את ההודעה שלו בדיוק כמו שאני מכיר אותה ואז קרה משהו מוזר מאוד: הרמתי את הראש למעלה כדי להסתכל מהחלון. פתאום עלה מסוק יסעור, מאחורי הר שנסעתי לידו. אני לא רוצה להיגרר לכיוונים מיסטיים, אבל יש דברים שקשה להסביר אותם".
"אנחנו לא סופרמנים"
השיחה עם דני שניידמן מעלה הרבה מחשבות בנוגע לעיסוק בתחום הנפגעים בעתיד ומה דרוש לקצין נפגעים כדי להתמודד עם העול.
"הרבה מפקדים אומרים לי, חצי בצחוק וחצי לא, שהם לא רוצים לשמוע שזה אני בטלפון. אנשים אומרים לי 'איזה תפקיד קשה יש לך'. גם משפחות שכולות אומרות לי את זה", הוא מגלה. "אני לא יודע אם חוסן הוא מה שנדרש כדי לשרת בענף. להיפך, הייתי אומר שאם נהיה חסינים מדי, אז זה עלול לפגוע ברגישות מול המשפחה. לדעתי יש הרבה אנשים בוגרים שגדלו נכון ולהם יש את מה שצריך כדי לפגוש משפחה שכולה וללוות אותה. אנחנו לא סופרמנים".
כשהם מגיעים לחיים של משפחה שכולה, הם נכנסים בהדרגה פנימה. תמיד הם מהווים אוזן קשבת ולפעמים, גם זוג ידיים. "זה ברמה של לעזור למשפחה עם הילדים הקטנים, לענות על השאלה 'איך ממשיכים הלאה?', או מתי מותר לקחת נופש, אם בכלל מותר", מדגים שניידמן. "לא מזמן אמרתי ליתומה, שהשנה הראשונה בשכול תהיה שנת לימודים. צריך קודם כל ללמוד איך עושים את זה. אף אחד לא כתב ספר על איך משפחה שכולה צריכה לנהוג. לאן הולכים ביום הזכרון? מה מקובל, מה מותר? מתי לחזור לעבודה? אם עובדים, אז פחות או יותר? צריך לאמץ תחביב? אני חושב שכל משפחה צריכה למצוא לעצמה את הקצב הנכון של חזרה לסוג של שגרה".
רק "סוג של", כי השכול נכנס גם לתוך השגרה החדשה. הוא חלק מהכל. שניידמן שם לב לכך, לאחר שהכיר אלמנת טייס שמטוסו הופל מעל תעלת סואץ בשנת 1967. "היא סיפרה לי שבמשך שנים היא נהגה לתלות את מעיל הטייסים שלו ליד הדלת וכך, כשנכנסה הביתה, היתה מבינה שהוא בבית. כך הייתה גם זוכרת אותו. היא ידעה שהוא לא בחיים, אבל זה הזכיר לה את התחושה הזו של לבוא הביתה כשהוא שם. באחת השיחות שלנו, אמרתי לה: 'עכשיו אחרי שסיפרת לי את זה, בכל פעם שאני בא אליך, גם אני מחפש את המעיל שלו".
שניידמן טוען שאחד הכלים המשמעותיים ביותר בעבודה הזו הוא הנסיון. אי אפשר ללמד מישהו להיות קצין נפגעים. "זה משהו שצריך לרכוש באופן טבעי. יש כאלה שהחליטו לאחר תקופה שזה פחות מתאים להם. מי שעושה את זה טוב ומתאים לזה, יודע שזה סוג של ייעוד. חשוב לי מאוד לעבוד יחד עם קצינות הנפגעים ולוודא שהן לא מרגישות לבד, כי יש גם לא מעט בדידות בתפקיד הזה".
גם בחול המועד סוכות מבקרים בהר הטייסים לא מעט אנשים, מביטים באנדרטאות ובוחנים את השמות. "בשבילי זו הזדמנות מיוחדת לעלות לפה", אומר שניידמן, שעבורו מדובר, כנראה, בפעם האחרונה שיבקר כאן על מדים. "אני חושב שבענף נפגעים כל-כך עסוקים באובדן ובשכול, שלא תמיד אנחנו זוכרים שגם אנחנו צריכים ללמוד להיפרד".