"אתה רואה את הסמל של טייסת 'אבירי הזנב הכתום'?", שואל הדייר החדש בחדר בו אנו יושבים, רס"ר תומר אוזן, המשמש כמ"ע (ממונה על) מבנה במוזיאון חיל–האוויר ומצביע על ראש הנמר המודבק על פינת הארון. "הסמל הזה נמצא כאן עוד לפני שהטייסת ידעה איזה סמל יהיה לה. הם ישבו פה כמה שעות, עיצבו, התייעצו איך ומה לעשות ויוסי הוציא אותו במחשב ואמר לי שזה כנראה יהיה הסמל החדש. הסמל הזה בא מיוסי".
ידי זהב
ליוסף גולדמן ז"ל, ששירת בבסיס חצרים עד יומו האחרון, היו פנים רבות. המסמכים והתעודות שלו יספרו ששימש כמ"ע מבנה, בד וצבע במוזיאון החיל ועל עבודתו בתחום זה קיבל דרגת "רב–אומן", הדירוג הגבוה ביותר האפשרי לאזרח במערכת הבטחון.
אפשר ללמוד גם שהוכר פעמיים כעובד מצטיין, במשך שנתיים רצופות, 1975–1976 ומי שיתמיד ויבדוק, ימצא את שמו של גולדמן בצוות המייסדים של בסיס חצרים ואחריו גם מוזיאון חיל–האוויר. אבל גם אחרי שיחות של שעות, מתברר כי הדרך היחידה להכיר אדם שאיננו, היא ללכת בשבילים שבהם הלך ולחפש את הסימנים שהותיר. במקרה של גולדמן אולי זה קצת יותר קל, כי נדמה שיותר מכל דבר אחר, הוא היה חלק מהנוף המקומי במוזיאון ובבסיס חצרים, כאילו היה שם מאז ומתמיד.
הוא צבע מטוסים, חרט במתכת, הדביק והרכיב פריטים בתצוגות, עיצב גראפית ותמיד ניצל את הידע העשיר שלו בהיסטוריה ומורשת כדי להגיע למידות מושלמות של דיוק בשחזור. אפילו השלטים מסביב הם מעשה ידיו ובאותן שתי ידיים בנה לו שם כמומחה בתחומו.
גולדמן העביר בחצרים את רוב חייו. לכאן הגיע זמן קצר אחרי שהשתחרר משירות סדיר בחיל–התותחנים וכאן החל לעסוק במלאכה אותה עשה עד יום מותו. כאן גם הצטלבה דרכו לראשונה עם תא"ל (מיל') יעקב טרנר, ששימש אז כמדריך הראשי של בית–הספר לטיסה. מאז לא נפרדו דרכיהם, עד סוף השנה שעברה.
המקצוען
במוזיאון יודעים היטב שלא היה איש קרוב לגולדמן יותר מתא"ל (מיל') טרנר. אחרי הכל הם בני אותו הדור, דור אחר. "את יוסי אני מכיר משנת 1969, כשהגעתי לחצרים לראשונה", נזכר תא"ל (מיל') טרנר בחברות ארוכת השנים. "הוא כבר היה כאן שלוש שנים לפני, בחזקת איש קבע ועבד בצבעיה. הוא גם טיפל בציוד טיסתי וקרקעי, אבל עיקר העיסוק שלו היה בצביעת מטוסים. זו היתה המומחיות שלו. שנים ארוכות הוא חי בתוך הבסיס, בפינה שלו, גדל ונעשה איש מקצוע מובהק. אנשים העריכו מאוד את המקצוענות שלו, שהיתה מבוססת על הנסיון שהוא צבר, עד שקיבל דרגת רס"ר. הוא הפך לאישיות מרכזית בחצרים והיה מוקד עלייה לרגל לגורמים בבסיס שהיו צריכים עזרה". כשרצה לדבר עם תא"ל (מיל') טרנר מבלי שאף אחד יקשיב, היו עוברים שניהם לדבר יידיש.
מאז נוצר הקשר בין שניהם, עבר די זמן כדי לאפשר למטוסים שהמריאו ממסלולי הבסיס לסגור מעגל ולהפוך למוצגים במוזיאון הסמוך ועדיין, גם אנשים שלא גדלו לצד גולדמן מדברים עליו בהערצה. "אין דבר שהוא לא מבצע, לא מאלתר בו. בדרך יהיה סביב העניין הרבה מאוד שיח, כי על כל דבר היתה לו דעה נחרצת. כשהוא עושה משהו אתה מקבל נחת רוח. אתה לא יכול לצפות שזה ייראה טוב יותר. אין אצלו 'כאילו', אין 'יהיה בסדר', רק הכי טוב שאפשר", מתארת סגנית מפקד מוזיאון החיל, רס"ן ג'נט אוהבי–טייכמן. "הוא לא היה עשיר בחומר, אלא עשיר ברוח. הוא נסע ברכב ישן וגר בבית צנוע, אבל היתה לו נפש של אומן".
רס"ר אוזן, שעבד עם גולדמן במוזיאון כמעט שש שנים, זוכר אצלו מסירות יוצאת דופן לעבודה: "אין הרבה רבי אומן בחיל, יש בודדים. הוא זכה להיות אחד מהם ואני חושב שזה הגיע לו. הוא היה רץ אל המטוסים! אני עושה היום את אותה עבודה של צביעה ואני מעריך כל דקה שהוא היה עוסק במלאכה. אני מבין כמה זה היה קשה. את יוסי לא עניין כלום, הוא היה יוצא בשמונה בבוקר, חובש את המסכה נגד הגזים, לובש את הסרבל וזה לא נגמר עד שהוא לא מסיים את המטוס".
חייב להיות מושלם
בשלב מסוים בשיחה נכנס למשרד רס"ב אבי הרוש, מ"ע מטוסים במוזיאון ותורם גם הוא למאגר הזכרונות. ביחד הם מעלים סיפור מהעבר שהוא הספיק לחלוק איתם. לפני מלחמת יום כיפור הועברה לחצרים טייסת "הנמר המעופף", בה נקלטו מטוסי העיט (סקייהוק) שנרכשו בדצמבר 1967 מארצות–הברית. במהלך המלחמה, גם גולדמן, שתפקידי הלוחמה שלו התמצו בשירותו כתותחן, תרם למאמץ המלחמתי בדרכו שלו.
"מטוסי העיט (סקייהוק) הגיעו לכאן מהאמריקאים בצבע כסף, הצבע של הפח שלהם", אומר רס"ר אוזן. "והיה צריך לצבוע אותם. יוסי סיפר לנו שבזמן הלחימה הוא היה צובע ארבעה–חמישה מטוסי 'עיט' בלילה, עבד סביב השעון. יום למחרת הם היו עולים לאוויר וטסים לחזית הלחימה". רס"ב הרוש מחזק: "המשימה היתה בעיניו קודש הקודשים".
אצל גולדמן הכל היה חייב להיות מושלם. "הוא היה אומר שמקצוע לא לומדים, מקצוע גונבים", מספר סמ"ר אוהד מנור, חייל בגף הטכני. "הכוונה היא שחייבים להסתכל על אדם אחר עובד, אם רוצים ללמוד ממנו".
גולדמן לא היסס להושיט יד גם ל"ירוקים". "'אני מוכן לעזור לכולם', הוא היה אומר", אומר רס"ר אוזן. "הוא אמר: 'אנחנו חלק מאותו הצבא ולכל מי שצריך לעזור, עוזרים. אם זה אומר שצריך לעבוד קשה, אז נעבוד קשה'". מהעבודה הקשה גולדמן לא פחד אף פעם. "ההפך, הוא דווקא היה מקשה על עצמו", מתאר רס"ר אוזן. "אם היו באים אליו עם משהו שלא נראה לו טוב מספיק, הוא היה יושב עליו במשך שעות ומתקן. היום אני מנסה לחקות אותו בכל דבר שהוא היה עושה ואני לא מצליח".
לישראל, בידיים ריקות
כשהיה בן 12 ברומניה, ארץ הולדתו, נפטר אביו ועל גולדמן הצעיר נכפתה האחריות לאמו ולאחיו הקטן אברהם והוא קיבל על עצמו את תפקיד המפרנס, כאשר במקביל נלחמה המשפחה לעלות לישראל. "בסופו של דבר הם עזבו את רומניה ובגלל ההגבלות הם לא לקחו איתם כלום לארץ ובאו בידיים ריקות. הזהב של אבא שלו, הבית של המשפחה, הכל נשאר מאחור. בדקו במזוודות שלהם שהם לא לקחו כסף, חוץ מסכום מסוים שאיתו מותר לעלות לישראל", אומר רס"ר אוזן.
בישראל החלו גולדמן, אמו ואחיו חיים חדשים בבאר–שבע, בה נשארו במשך כל השנים. יוסי המשיך לשאת בנטל הפרנסה כדי לעזור לקיים את שלושתם. לשם כך הוא עבד בקיבוצים שונים כמה שרק היה יכול.
"הוא היה חוזר הביתה עם בוץ עד אחרי הברכיים", מחייך רס"ר אוזן. "הוא אמר לי שעבד כל החיים ומה שהוא זוכר בחיים זו עבודה". זמן לא רב אחרי שהשתחרר משירות סדיר ועבד בחנות שלטים בבאר–שבע, הגיע גולדמן לבסיס חצרים והחל לשרת בו. בשנת 1987 ירד דרומה לאילת עם אשתו ושני ילדיו כדי לשפר את מצבו הכלכלי, ועבר לשרת בבסיס עובדה.
"קיבלו אותו שם בשמחה, כי לא כל יום מגיע נכס כזה לבסיס", מתאר תא"ל (מיל') טרנר. "הוא נחשב שם לאדם חשוב וחיוני והמשיך לעסוק באותו המקצוע, בצביעה, בשילוט וגם במתן צבע וצורה לאנדרטאות".
שלוש שנים עברו עליו בבסיס הדרומי של חיל–האוויר. בזמן שהתגוררה המשפחה באילת נפטרה אשתו ממחלת הסרטן ויוסי המשיך לגדל את ילדיו לבדו. הוא המשיך לדאוג להם גם בשנים האחרונות ושמח מאוד כשהצליחו להתבסס. הוא חזר לבאר שבע ובשנת 1990 השתחרר מצה"ל בדרגת רס"ם. "כששמעתי שיוסי מפסיק את השירות, פניתי אליו ואמרתי: אתה צריך להיות אצלנו כאן, במוזיאון", מספר תא"ל (מיל') טרנר. "זה היה לפני 20 שנה. הוא החליט לחזור לחצרים, יותר נכון למוזיאון וכאן הוא תקע את היתד, מתוך ידיעה שמכאן ייצא לפנסיה. כמקצוען מסוגו הוא היה יכול להרוויח הרבה יותר באזרחות, אבל יותר מכל הוא אהב את המוזיאון והמטוסים".
עם הנחת אבן הפינה, הצטרף גולדמן למוזיאון כאזרח עובד צה"ל. את שני העשורים האחרונים בילה כאן, בסדנה שלו, השאיר טביעת אצבע בכל מוצג ותערוכה והמשיך להוות כתובת עבור הבסיס והחיל כולו. תמיד הוא היה הראשון להתייצב בשערי המוזיאון, בשעה 07:00 בדיוק, יחד עם השומר.
"במבט ראשון יוסי נתפס כקשוח", מספר תא"ל (מיל') טרנר. "הוא לא היה סחבק, אבל כשלמדו להכיר אותו והוא למד להכיר את האנשים, הוא היה מתרכך והופך למישהו אחר. הוא היה רחמן, סובלני ואפילו היה לו ראש פתוח לקונצים", כפי שהעידו רוב מכריו. רס"ן אוהבי–טייכמן: "השובבות שלו היתה במין ספונטניות כזו, של לקום בארבע לפנות בוקר ולרדת לאילת, או ללכת לדוג יום שלם, לאכול איזה סטייק במסעדה טובה ולחזור".
קפה לאחד
בבוקר יום רביעי, שניים בדצמבר 2009, נפטר גולדמן מדום לב. את כל אחד מאנשי המוזיאון זה תפס במקום שונה, אבל את הכאב שבפרידה פתאומית מאדם אהוב חשו כולם. הוא נפטר במשרד שבו עבד כל השנים, בממלכה שלו.
האיש שחי ושירת בנגב, גם נטמן באדמתו. הבסיס והמוזיאון איבדו איש מלאכה מוכשר, אבל מעל הכל הם איבדו חבר קרוב. דווקא האבל הפיח בהם רוח חדשה, שחייבים להמשיך הלאה. "אני חשבתי שבלעדיו תהיה כאן תחושה של דברים מוחמצים, כי לא ברור מי יעשה אותם באותה האיכות", אומרת רס"ן ג'נט. "אבל בסוף החבר'ה כאן מביאים תפוקות מדהימות, כי חשוב להם לשמור על מה שעשה, שלא ירד לטמיון".
כשהם מוקפים במעשה ידיו, קשה לאנשי המוזיאון לשכוח. כל אחד מהם מתגעגע למשהו אחר באיש שהיה כאן זמן רב כל–כך לפניהם. לחיוך, למלאכה, לשגרה שלו. "יותר מהכל אני מתגעגע ל'בוקר טוב' שלי", אומר רס"ר אוזן. "לפעמים אני מגיע לכאן בבוקר, ואני ממש קורא לו. 'יאללה, יוסי. מכינים קפה'. אני יודע שהוא לא כאן, אבל מבחינתי הוא כן".