ששת המטוסים המרכיבים את מטס הפרידה, שבים לבסיס תל-נוף ברעש מחריש אוזניים, המצדיק את השימוש באטמים שחולקו למשפחות ולאורחים שהגיעו לאירוע. חילופי הדברים בין הטייסים למגדל הפיקוח נשמעים בבירור מתוך רמקולים, הנמצאים לא רחוק ממקום הנחיתה המיועד. בזה אחר זה, מקבלים מטוסי ה"בז" ומטוסי ה"ברק" אישור לנחות ממגדל הפיקוח.
"רשאי לאחרונה", אומר פקח הטיסה לכל אחד מהם. מיד לאחר מכן, מחליף את הפקח קול צעיר: "אבא, רשאי לאחרונה". "תודה רבה", נשמעת התגובה בקשר. לאט לאט, נוחתים כל המטוסים סמוך למשפחות ולחברים מהקורס. הטייסים מזדקפים מחוץ לתא הטייס ויורדים אל הקרקע. שניים מהם, אל"ם (מיל') בועז רוזנמן וסא"ל (מיל') עוזי שפירא, קיבלו לפני 30 שנה בדיוק את כנפי הטיס. עבורם, זה הוא רגע הפרידה משנים ארוכות של שירות בחיל-האוויר, שהתחיל בהיותם פרחי טיס בקורס מספר 88.
מקץ 30 שנה
בסיפור של קורס 88, יש שני צדדים: אחד של מעבר ושינוי והשני של המשכיות. את ששת המטוסים במטס הפרידה מאל"ם (מיל') רוזנמן וסא"ל (מיל') שפירא הוביל בוגר הקורס בעל הדרגה הבכירה ביותר: ראש אגף התכנון, האלוף אמיר אשל, שמילא שורת תפקידים בכירים בחיל-האוויר.
"זה היה קורס שלא בלט מאוד ברמתו", אומר האלוף אשל. "אבל דרכו מבטאת את השינוי שעבר חיל-האוויר מדור 1973 לעידן המטוסים המתקדמים, אני חושב שאם מסתכלים 10 או 15 שנים לפני ואחרי קורס 88, לא מוצאים כמות כזו של אנשים שהמשיכה לטוס טיסה מבצעית במשך 30 שנה, במיוחד אנשי המילואים".
כל קורס-טיס הוא מיוחד במינו, בהרכב האנשים שנמצאים בו, בדרך בה הוא סופג את אווירת התקופה ובזכרונות שנשארים. קורס 88 אינו יוצא מן הכלל בעניין זה. "הקורס היה שונה במידה רבה ממתכונת הקורסים שמתקיימים היום", מסביר האלוף אשל. "חיל-האוויר של אז היה אחר, והמדינה היתה מדינה אחרת. הכל היה שונה: הגודל, התרבות, והמנהגים בחיל. בתחומים רבים הוא לא מזכיר את חיל-האוויר של היום".
התקופה אכן היתה שונה. "אנחנו דור שגדל עם הותיקים שנלחמו במלחמת יום כיפור", מספר האלוף אשל על בוגרי הקורס. "באנו כל אחד ממקום אחר, מעולם אחר. סיימנו את הקורס שש שנים לאחר המלחמה, אחרי חתימת הסכם שלום עם מצרים, כשהמציאות לא היתה ברורה כל-כך. זו גם היתה תקופה של תאונות טיסה רבות: היינו מאבדים למעלה מ-25 מטוסים בשנה ונפגשים לא מעט בהלוויות. זה מה שהיה באותם הימים. לשמחתי, היום זה אחרת. כמות התאונות בחיל ירדה באופן דרמטי מאז".
"זו היתה מלחמה יומיומית"
בדומה לכל קורס-טיס, גם קורס 88 הציב בפני פרחי הטיס אתגרים שקשה היה להם לשער שאי פעם יאלצו להתמודד איתם. כשהאלוף אשל נזכר בהם, הקשיים והאינטנסיביות שעמדו בפניו ובפני חבריו לקורס בולטים בכל מילה, במיוחד כשהוא מתייחס לשלב המכין. "המכין והמרכיב הקרקעי חישלו אותנו, נתנו לנו תחושה של מסוגלות ויכולת. עשינו דברים שהיום אסורים בתכלית האיסור", הוא משחזר. "שעות שינה כמעט שלא היו לנו, באחד משבועות הניווטים ישנו ארבע שעות במצטבר, זו היתה המציאות אז. הקורס ככלל היה תובעני ומלחיץ מאוד והיינו צריכים להוכיח את היכולות שלנו לכל אורכו. בהרבה מאוד מישורים זו היתה מלחמה יומיומית, אבל אתה לא נלחם נגד חברים לקורס, אלא נגד עצמך. זה כולל הרבה מאוד אכזבות ותסכולים, לצד הישגים, כמובן. בסך-הכל, זו חוויה מעצבת, בעצם הדבר המרכזי ביותר שעשיתי בחיי".
מה הופך את החוויה למעצבת? לדברי האלוף אשל, כל רגע ורגע משפיע על פרח הטיס, כאדם וכמפקד לעתיד. "אי אפשר לתאר אירוע מסוים בקורס שההשפעה שלו גדולה יותר מזו של אירועים אחרים", הוא אומר. "הרבה מאוד דברים מעצבים אותך: המפקדים שלך, החברים שלך, הקשיים שאתה חווה. כשאתה נתקל בקשיים, אתה לומד על עצמך הרבה מאוד".
אל"ם (מיל') רוזנמן, כיום מדריך בבית-הספר לטיסה, רואה בסולו הראשון רגע שאין דומה לו, הן בקורס והן לאורך השירות המבצעי. "נותנים לך טפיחה על הכתף ואומרים לך שזהו, אתה עומד להמריא ולנחות, מבלי שיהיה אף אחד מאחוריך. אתה מזיע כשזה קורה, אתה מגמגם בקשר ויודע שהחברים והמדריכים שלך מלווים אותך במבט ובתפילה. בהמראה הכל מתנהג כרגיל, אבל אתה מסתכל כל הזמן מאחוריך ורואה שאין שם מדריך, שאתה לבד. אחר-כך מבצעים את הנחיתה, מסיעים את המטוס לעמדה ברגליים רועדות. זה מין טקס התבגרות. מי שלא עבר את זה, קשה יהיה לו להבין את החוויה רק דרך הסיפור".
משפח"א שכזאת
כמה ימים לאחר מטס הפרידה של קורס 88, מוליך תא"ל (מיל') רני פלק, מי שהיה מפקד "מתקדם קרב" של קורס 88, את שיירת בוגרי הקורס שלו: קורס 73 ומשפחותיהם, בדרך מקיבוץ אלמוג לקיבוץ קליה שבצפון ים המלח. הבוגרים, שמרביתם אינם טסים עוד, מציינים 35 שנה מאז קבלת הכנפיים. למרות החום וארוחת הצהריים שאכלנו זה עתה, תא"ל (מיל') פלק נראה רענן ומפגין מרץ רב. "לצמצם רווחים!", הוא צועק לשיירת המשפחות מאחורינו, שמתקשה לעמוד בקצב.
תא"ל (מיל') פלק מרגיש טוב. "איך מרגישים? צעירים כמו לפני 35 שנה", הוא מחייך. "קורס 73 הוא סוג של משפחה מורחבת, ששומרת על קשר עד היום. לאורך השנים שעברו מאז, אנחנו מקיימים הרבה מאוד אירועים בארץ ובחו"ל. המעגלים של המשפחה מתרחבים בכל פעם: ימי הולדת, חתונות, ילדים ועכשיו גם נכדים ונכדות".
לא לכל אחד ברור מה מבדיל את קורס 73 מקורסים אחרים. התשובה פשוטה למדי: מעטים הקורסים שניתן להגדיר אותם כמשפחה, ושנשארו יחד למשך זמן רב כל-כך. בוגרי הקורס התפזרו בטייסות שונות בחיל-האוויר, מה שלכאורה יכול היה ליצור ביניהם מרחק, אך מסתבר כי גם לאחר שמרביתם פשטו את סרבלי הטיסה אחת ולתמיד, לא דעך הקשר החזק ביניהם. על מקורו של הדבק המלכד את הבוגרים לא מצליח אף אחד מהם להצביע בבירור. "העובדה היא שנוצרה כאן קבוצה שרוצה להמשיך להיות ביחד", אומר אלי ירקוני, מבוגרי הקורס שטס בטייסת "המסוקים הקלים" שנסגרה. "למה אנחנו נשארים יחד? אני לא יודע. כמו בכל דבר, זה סיפור של אנשים". אלי מנסה למצוא הסבר אפשרי לעובדה שגם לאחר למעלה מ-30 שנה, חברי הקורס נותרים מאוחדים ומיוחדים. "אין בינינו כמעט כל מתח", הוא מציע הסבר. "חברי הקבוצה הזו מעולם לא התחרו על דבר. היינו ביחד בקורס-טיס. בקורס, כל אחד מעוניין להגיע עד לסיומו, אבל כולם יכולים להגיע לסוף, זה לא שאחד מסיים את הקורס על חשבון האחר".
הפיזור בטייסות חיל-האוויר לא רק שלא הרחיק את חברי הקורס אחד מן השני, אלא ייתכן כי סייע לקרב אותם. "צריך לזכור שבקורס-טיס, אין הרבה חוויות משותפות", אומר אלי. "רוב הזמן, החוויה של כל אחד היא עם המטוס והמדריך. חוויות משותפות יש בעיקר בחדרים בשעות הלילה, כשכולם שוכבים במיטה ומספרים על מה שקרה. כשאין מתחים והכל מבוסס בעיקר על 'פאן', הקשר בינינו יכול להימשך".
"אחרי הקורס, לא נשארנו יחד", אלי ממשיך לנסות ולהסביר. "לו היינו נשארים, אמורה היתה להיווצר בינינו היררכיה, אחד מפקד והשני פקוד, אבל לא זה מה שקרה. כל אחד הלך לטייסת שלו ונשארו רק הזכרונות הטובים".
המפגש ממשיך בשמורת הטבע עינות-צוקים. בוגרי קורס 73 ומשפחותיהם נהנים מהנוף ומהסביבה. "תסתדרו במבנה", מבקש אחד מהבוגרים מילדיו להתקבץ לתצלום משפחתי. טלי אשל, אשתו של בוגר הקורס שי אשל, מתעדת את ההתרחשות. "מה שיפה בקשר בין חברי הקורס הוא שהם מקבלים כל אחד כפי שהוא, והקבלה הזו יוצרת תחושה של משפחה", היא מספרת. שי אשל הוא אחד מארבעה אחים טייסים בחיל-האוויר, אך לפי טלי, "להם חסרה התחושה הזו. לנו כבר יש הווי משלנו, מתוך הטיולים והמפגשים שערכנו. יש לנו סיפורים מתוך הסיפורים".
מבט לעתיד
לא תמיד קל להבין מה גורם לאדם להתמיד בדבר-מה, בין אם בטיסה או במפגש חברים, במשך שלושה עשורים ויותר. האלוף אשל מסוגל לחשוב לפחות על כמה סיבות טובות להמשיך לטוס לאורך זמן, כפי שעושים בוגרי קורס 88: "זה שילוב של מסירות, הבנה שהפעילות שלך חשובה ושל אהבת הטיסה".
אל"ם (מיל') רוזנמן מסכים: "התחושה הזו של הגלגלים שמתקפלים, של להביט על האדמה מלמעלה למטה, יוצרת התרגשות כל פעם מחדש. זה צורך הכרחי, קשה להתמיד ולטוס 30 שנה בלי באמת לאהוב את זה".
באשר למשפחת קורס 73 אין צורך להכביר במילים. ילדיהם של חלק מבוגרי הקורס הם דור שני בחיל-האוויר: שלושה אנשי צוות אוויר ומפעיל כטב"ם אחד. הדור השני סייע בהכנת כתובת האש שהדליקו בוגרי הקורס ומשפחותיהם על חוף הים ליד קליה: "35 ל-73". אין הוכחה משכנעת יותר לכך שלהבת הקורס תמשיך לבעור וההמשך יבוא.
כשמדובר בקורסי-הטיס שיתקיימו בעתיד ובמפקדים שיוציאו מתוכם, בוגרי קורס 73 ו-88 אופטימיים. תא"ל (מיל') פלק, כמדריך בבית- הספר לטיסה, שמח על כל הזדמנות לטוס עם פרחי הטיס. "זה נוער נפלא. אנשים אומרים כל הזמן שהולך ופוחת הדור. אני לא רואה את זה. להפך, אני ממש רואה שהדור הולך ומשתבח".
גם האלוף אמיר אשל מאמין שהעתיד מבשר טובות. כשנשאל האם יש לו מסר כלשהו לפרחי הטיס, הוא עונה בלי להסס: "הייתי מתחלף איתם עכשיו. הם נמצאים במסלול הכי משמעותי, מאתגר ומדהים שיש".