מטוס קרב רב-משימתי מתוצרת בריטניה, שהיה מטוס הקרב הסילוני הראשון של חיל-האוויר. חמישה דגמים שונים של המטאור שירתו בחיל ונטלו חלק במשימות רבות ומגוונות: תקיפה, הדרכה ומשימות אל-ראות.
המטאור היה מטוס בטיחותי ואמין, אשר הכניס את חיל-האוויר אל עידן הסילון. ב-1955 זכה המטוס להפיל צמד מטוסי ומפייר מצריים, וזקף לזכותו את ההפלה הסילונית הראשונה במזרח התיכון.
המטאורים נוחתים בישראל
מתחילת שנות ה-50 החלו רבים מחילות-האוויר הערביים, ובמיוחד זה של מצרים, להצטייד במטוסי קרב סילוניים מסוג ומפייר ומטאור. הצטיידות זו הקנתה להם יתרון על מטוסי הבוכנה של חיל-האוויר הישראלי, ובעקבותיה אישרה ממשלת ישראל ב-23 בנובמבר 1952 את רכישת מטוסי הסילון הראשונים לחיל-האוויר. משלחות-הרכש של ישראל פנו למדינות רבות, בכללן, ארה"ב, בלגיה, בריטניה, איטליה ונורבגיה, על מנת שימכרו לה מטוסים סילוניים, אך המדינות סירבו.
רק בסוף 1952 ניאותה בריטניה למכור מטוסי מטאור סילוניים לישראל, ובמקביל סיפקה מטוסים דומים גם למצרים ולסוריה. משלחת-הרכש הישראלית, בראשות אל"מ בנימין קגן, התדיינה עם הבריטים בנושא מכירת המטאורים עד שב-1 בפברואר 1953 נחתמה העסקה לרכישת 11 מטוסי סילון "גלוסטר מטאור" מדגם F-8 - מטוס קרב חד-מושבי, וארבעה מדגם T-7 - מטוס דו-מושבי הנועד לאימון.
כחודש מאוחר יותר יצאה לבריטניה משלחת בת 15 טכנאים כדי ללמוד את אחזקת המטוס, וכשלושה חודשים אחר-כך, ב-17 ביוני 1953, הגיעו לרמת-דוד שני מטוסי המטאור הראשונים מדגם T-7, שכונו "סופה" ו"סער", מוטסים על-ידי טייסים בריטיים. צמד המטאורים זכה לחנוך לא רק את עידן הסילון בחיל-האוויר, אלא גם את טייסת "הסילון הראשונה", שהוקמה ברמת-דוד עשרה ימים לפני הגעת המטאורים לארץ. עוד לפני הגעתם נשלחו מפקד הטייסת, מנחם בר, וסגנו, בני פלד, לקורס הסבה למטוסי סילון בבריטניה.
מטוסי מטאור ראשונים מדגם F-8 הגיעו לישראל החל מ-21 באוגוסט 1953 עד 17 בינואר 1954, אז נחת המטוס האחרון. ביוני 1953 נפתחו בטייסת קורסי הסבה לסילון.
בינואר 1955 נרכשו מבריטניה שני מטוסי מטאור נוספים מדגם T-7 ועוד שבעה מדגם FR-9 - דגם קרב לצילום טקטי. בנוסף, הוסבו שניים ממטוסי ה-T-7 לתצורת צילום והועברו לטייסת "הדרקון המעופף", אשר הפעילה גם את מטוסי המוסקיטו PR-16 לצילום.
מכיוון שמטוסי המוסקיטו NF-30 הבוכנתיים, ששימשו בחיל-האוויר כמטוסי קרב אל-ראות, היו נחותים ממטוסי האל-ראות הסילוניים של חילות-האוויר הערביים, הוחלט בחיל-האוויר על הקמת טייסת קרב אל-ראות חדשה, אשר תורכב ממטוסי סילון.
ב-9 באוגוסט 1956 פורסמה פקודת הקמתה של טייסת "העטלף" בבסיס רמת-דוד, אשר כללה שלושה מטוסי מטאור מדגם NF-13 . המטוסים הגיעו לטייסת ב-5 בספטמבר 1956. ה-NF-13 היה מטוס קרב דו-מושבי, אשר פותח על בסיס המטאור NF-11 ליירוט לילה. הוא הותאם לשימוש בארצות חמות, ולשם כך הוגדל נפח מערכת מיזוג-האוויר שלו וקוטר כונסי האוויר למנועים.
ב-12 בפברואר 1958 עברה טייסת "העטלף", על שלושת מטוסי ה-NF-13 שלה, לבסיס תל-נוף, ובמרס צורפו לה שני מטוסים נוספים מדגם זה.
באפריל 1957 הפכה טייסת "הסילון הראשונה" מטייסת קרב לטייסת אימון מתקדם של בית-הספר לטיסה. כדי לעמוד במשימת ההדרכה נדרש לה סד"כ גדול של מטוסים דו-מושביים, שלא היו בנמצא. מכיוון שבריטניה סירבה למכור לישראל מטוסי T-7 נוספים, רכש חיל-האוויר ארבעה מטוסי מטאור דגם 7.5, שנמצאו בבלגיה. היה זה דגם מיוחד - הכלאה בין ה-T-7 ל-F-8 . הזוג הראשון הגיע לטייסת ב-4 בדצמבר 1957 והשני ב-25 בינואר 1958.
עם קליטת מטוסי הווטור N II הראשונים בטייסת "העטלף" באפריל 1958, הועברה הבכורה בנושא אל-הראות למטוס החדש, ואילו המטאור NF-13, שנשא בעול המשימה עד כה, הפך למטוס אימון במערכות מכ"ם, ניווט ואלקטרוניקה.
בפברואר 1962 עברו מטוסי המטאור מטייסת "הסילון הראשונה", שעמדה לקלוט את מטוסי המיראז' החדישים, לטייסת "אבירי הזנב הכתום", שהוקמה כטייסת מילואים. ביולי 1963 הצטרפו אליהם מטוסי המטאור מטייסת "העטלף".
מטוסי המטאור שנותרו שמישים עברו באוגוסט 1964 לטייסת "אבירי הצפון" - טייסת ווטור, בה שימשו כמטוסי הסבה למטוסי סילון דו-מנועיים, שרק בעקבותיה הועברה ההכשרה על הווטור, סילון דו-מנועי. המטאורים האחרונים יצאו משירות בחיל-האוויר בפברואר 1970.
אחד ממטוסי ה-NF-13, מספר 157, הועבר למרכז ניסויי הטיסה של התעשייה האווירית ושימש לפיתוח מערכות מד הגובה של הטיל "גבריאל". לאחר מכן הוא הועבר למוזיאון חיל-האוויר.
ההפלה הסילונית הראשונה במזרח התיכון
בספטמבר 1955 רשם סרן אהרון יואלי בספרי ההסטוריה של חיל האוויר את ההפלה הסילונית הראשונה במזרח התיכון. בקרב אוויר חנך יואלי את המטאור מספר 36 וקבע את ההפלה הראשונה של המטוס, הטייסת ושלו עצמו. בקרב הופלו זוג מטוסי וומפייר מצריים שחדרו לשטח ישראל.
מלחמת סיני
יומיים לפני פרוץ מלחמת סיני, ב-27 באוקטובר 1956, פרסה טייסת המטאור בעקרון. ב-28 באוקטובר יצאה פקודת מבצע "מכבש", ובה ההוראה לפתוח את מבצע קדש בהצנחת גדוד 890 של הצנחנים במעבר המיתלה. תפקידם של מטוסי הקרב (מטאור, אורגאן ומיסטר) היה ללוות את מטוסי התובלה המצניחים, לחפות על ההצנחה, לפטרל מעל שדה כברית, וליירט מטוסי אויב.
מבצע "תרנגול"
ב-28 באוקטובר 1956 יצאו הטייס יואש (צ'אטו) צידון והנווט אלישיב ברוש למשימה חשאית, שנחשפה רק כעבור 33 שנים, וכונתה מבצע "תרנגול". המטרה היתה להפיל מטוס אליושין-14 מצרי, שבו היו אמורים לטוס רמטכ"ל צבא מצרים וקצינים בכירים נוספים - לצורך חתימה על הסכם ברית-הגנה עם ירדן וסוריה. לאחר מאמצים מרובים עלה בידי צ'אטו להפיל את המטוס וכל נוסעיו נהרגו. לאחר מכן התברר, כי הרמטכ"ל המצרי נשאר בדמשק. מטוסי המטאור יצאו משירות בחיל-האוויר בסוף 1964.
מטאור T-7
מטוס דו-מנועי ודו-מושבי, אשר נועד לאימון ולא היה חמוש. ב-1955 הוסבו שני מטוסים מדגם T-7 למטוסי צילום.
מטאור NF-13
מטוס קרב דו-מושבי, אשר נועד למשימות אל-ראות. פותח על בסיס המטאור NF-11 ליירוט לילה. ה-NF-13 הותאם לשימוש בארצות חמות, ולשם כך הוגדל נפח מיזוג האוויר והוגדל קוטר כונסי האוויר למנועים.
מטאור F-8
מטוס קרב חד-מושבי. נשא ארבעה תותחי 20 מ"מ בחרטום ורקטות HVAR אמריקאיות מתחת לכנפיו.
מטאור F-9
דגם קרב לצילום טקטי. היה חמוש בארבעה תותחים בחרטום ונשא שלוש מצלמות. בשל דרישה למטוסי קרב, הוסבו רוב מטוסי ה-F-9 למטוסי קרב על-ידי הרכבת חרטום של F-8, ובכך וותר על ציוד הצילום.
מטאור 7.5
מטוס הדרכה דו-מושבי, שהורכב כהכלאה בין הזנב של דגם F-8 לבין חרטומו של דגם T-7.
חיל-האוויר המלכותי של בריטניה דרש מטוס-קרב חד-מושבי, בעל מנוע סילוני, וחברת "גלוסטר" הבריטית יצרה את המטאור כדרישתו.
בפברואר 1941 קיבלה חברת "גלוסטר" הזמנה לבניית 12 דגמים של אב-טיפוס של המטוס הסילוני החדש, אך לבסוף נבנו רק שמונה. הראשון שבהם המריא לראשונה ב-5 במרס 1943. בד בבד עם פיתוח אב-הטיפוס, פיתחה חברת "רולס-רויס" מנוע סילוני בשם וולאנד. מטוסי מטאור מתקדמים מדגם F-3 הופעלו בשלהי מלחמת העולם השנייה במשימות תקיפה קרקעית, אך לא השתתפו בקרבות האוויר נגד הלופטוואפה. אחרי מלחמת העולם השנייה, פיתחה חברת "גלוסטר" דגמים משוכללים יותר של המטאור, הן עבור חיל-האוויר הבריטי והן עבור שאר חילות-האוויר הזרים. "גלוסטר" עבדה על פיתוח דגמים חדשים. בין השאר פותחו גם דגמי מנועים חדשים, שהפכו את המטאור למטוס רב-משימתי זריז, והתאוצה והנסיקה שלו השתפרו. מהנדסי "גלוסטר" הסבו אותו למשימות חדשות, כמו אימון מתקדם, סיור ארוך-טווח וקרבות-לילה.
דגם ה-F-4 של אחרי מלחמת העולם השנייה יוצר במאות, ונמכר ברחבי העולם (ארגנטינה, בלגיה, דנמרק, הולנד ומצרים). למטאור היו בעיות חמורות של יעילות נמוכה של הזנב וכן בעיות של מיקום מרכז-הכובד. על-מנת להתגבר על כך הורכבה משקולת-עופרת בחרטום, כך שהמטוס נשא על בטנו "מטען מת", והדבר פגע ביעילותו.