בטאון חיל האוויר

מי לא מכיר את סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים"? במהלך חודש מאי יצא לאקרנים "נקמת הסית", הסרט האחרון בסדרת המדע בדיוני של ג'ורג' לוקאס. התגובות היו בהתאם: 50 מיליון דולר ביום הראשון ליציאתו למסכים, 140 מיליון דולר אחרי ארבעה ימים של הקרנות ועוד מאות מיליונים בדרך וזה רק סרט אחד. צריך לזכור שחמישה סרטים קדמו לו.

ההשפעה התרבותית של סרטי "מלחמת הכוכבים" אדירה וקשה להפריז בה. משלהי שנות השבעים, עם יציאת הסרט הראשון, הפכו חלקים שונים של הסרטים לנכסי צאן ברזל תרבותיים. לכן אף אחד לא התפלא כאשר הנשיא האמריקאי, רונלד רייגן, אשר בעברו היה חלק מקהילת הסרטים ההוליוודית, החליט להשתמש במושגי סרטיו של לוקאס ככלי-שרת במלחמת הכוכבים האמיתית - העימות הקר (ולעיתים חם) עם בריה"מ. בין לילה הפכה האחרונה ליותר מאשר מעצמה מאיימת. כעת היא נקראה "אימפריית הרשע", לא פחות ולא יותר. מושג זה, למעטים שלא יודעים, הוא הכינוי של כוחות האופל בסרטי לוקאס. הכינוי הקליט עשה את שלו ועד מהרה אומץ על-ידי רבים אחרים. אבל רייגן לא הסתפק בכך.

בן לוקאס לרייגן

ב-23  במארס 1983 הכריז הנשיא האמריקאי על אחת התוכניות הגרנדיוזיות ויש האומרים גם ההזויות ביותר שלו. אם עד אז התבסס העימות הבין-מעצמתי על איום הדדי בהשמדה טוטאלית על-ידי אלפי ראשי-נפץ גרעיניים, כמות שמסוגלת הייתה להשמיד את המין האנושי מספר רב של פעמים ויש מומחים שסברו שהתהליך גם יצית את האטמוספרה ויאדה את כל כדור-הארץ, הרי שרייגן הציע קונספט אחר. קונספט הפוך לגמרי. כפי ששר הזמר סטינג בשירו "רוסים", הציע הנשיא רייגן משהו שנשמע, לפחות על הנייר, הרבה יותר טוב - "אנחנו נגן עליכם", או במילים אחרות: ארה"ב תתחיל להגן על אזרחיה כך שכל ניסיון סובייטי לעלות אותם באש, חום וקרינה, יעלה בתוהו. איך עושים זאת? באמצעות הרבה חלליות, לייזרים, קרינה אקזוטית, מראות ענק ועוד כלים וטכנולוגיות שלא היו מביישים את מסך הקולנוע.

באופן פורמאלי נקראה תוכניתו של רייגן SDI, ראשי-תיבות של "יוזמת ההגנה האסטרטגית". אבל רק מעטים מכירים אותה בשם זה. כחלק ממאמצי השיווק שלה לציבור האמריקאי ולעולם כולו העדיף הממשל האמריקאי לכנותה בשם קליט ופשוט יותר - "מלחמת הכוכבים".  הסרט, כפי שנראה בהמשך, היה מוצלח יותר (ובמידה מסוימת פחות בדיוני...).

הסובייטים הזדעקו עם פרסום התוכנית וטענו, במידה מסוימת של צדק, כי "מלחמת הכוכבים" לא רק שלא תצליח להביא שלום ויציבות לעולם ותפטור אותו מאימת ההשמדה הגרעינית אלא עלולה להביא לתגובה הפוכה. ברגע שהתוכנית תתחיל לקרום עור וגידים סוף העולם רק יתקרב בצעדי ענק. לא בכדי הפכה המדיניות הרשמית הסובייטית לקרב בלימה ביחס לפרויקט האמריקאי. הסובייטים היו מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לעצור את התוכנית. בכל פגישה בין מנהיגי המעצמות, עלתה התביעה הסובייטית הבסיסית לעצור את "מלחמת הכוכבים" עוד בטרם תבשיל למערכת מבצעית. בשלב מסוים ניאות הנשיא הסובייטי דאז, מיכאל גורבאצ'וב, להציע פירוק מוחלט של הנשק הגרעיני שברשות שתי המעצמות. הרי אם אין איום גרעיני הרי שאין צורך במערכות הגנה מפניו. רייגן העדיף לפוצץ את הפגישה ולדחות את ההצעה מבלי למצמץ רק כדי לא לזנוח את תוכנית הפיתוח האהובה עליו.

הסוף, אם נקדים אותו, ידוע. "מלחמת הכוכבים" התנדפה בהדרגה וספק אם מישהו יודע להצביע על המועד המדויק שבו היא חדלה להתקיים. תאריך מוכר יותר הוא זה שבו בריה"מ עצמה חדלה התקיים, יש האומרים כאחת התוצאות הישירות של "מלחמת הכוכבים". כך באה לסופה אחת הפרשיות המוזרות ביותר של המלחמה הקרה. אבל על מסך הקולנוע "מלחמת הכוכבים" נמשכה. לוקאס המשיך להוציא פרקים נוספים של "מלחמת הכוכבים" ואף הוציא גרסאות משופצות של הסרטים הישנים. יש לא מעט חובבי מדע בדיוני שהיו שמחים אם גורלם של הפרקים החדשים בסדרת סרטי הקולנוע היה דומה לגורלה של בריה"מ.

אבל (תמיד יש אבל), סיפורה של בריה"מ, "אימפריית הרשע" ו"מלחמת הכוכבים" אינו כה פשוט. מאז התפרקות בריה"מ ובעיקר בחודשים האחרונים נחשפת מעל גבי האינטרנט פרשה שנותרה עמומה, במידה רבה, עד היום. למעשה, גם היום יש פרטים רבים שטרם ידועים לנו. מסתבר שבשעה שמעבדות המחקר בכל רחבי ארה"ב שקעו בעבודת פיתוח של כלי נשק אקזוטיים לתוכנית "מלחמת הכוכבים" של רייגן ובמקביל לניסיונות הנואשים של הסובייטים לעצור אותם, עסקה "אימפריית הרשע" הסובייטית במציאת מענה אחר לאיום האמריקאי החדש. אם אנחנו "אימפריית הרשע" מדוע שלא נאמץ כמה מהשיטות שלה? אולי אנחנו לא יכולים לבנות את "כוכב האופל", תחנת החלל האדירה של כוחות האימפריה שמסוגלת הייתה למחות כוכב שלם במחי לייזר, אבל אנחנו יכולים לבנות משהו קטן יותר. הרי כבר עשינו משהו דומה בעבר. וכך באה לעולם תוכנית ה"פוליוס" של בריה"מ. זהו סיפורה.

ההגנה היא ההתקפה הטובה ביותר

קודם שנבחן את פרויקט תחנת החלל ההתקפית של בריה"מ יש להסביר מדוע נמנעו המעצמות במשך שנים מהצבת נשק התקפי בחלל ופיתוח מענה יעיל ליירוט טילים בליסטיים נושאי ראשי חץ-גרעיניים. לכאורה תעשה כל מדינה אחראית ונורמאלית כל שביכולתה בכדי לספק ביטחון לאזרחיה, בייחוד נגד סכנה קיומית כמו מתקפה גרעינית של האויב. הפרדוקס הוא שבעידן הגרעיני כל ניסיון כזה עלול היה להביא לתוצאה הפוכה.

בעיצומה של המלחמה הקרה התפתח הקונספט שנקרא באופן אירוני MAD. הפירוש הישיר של המילה הוא "משוגע" אך היא מייצגת ראשי-תיבות - "השמדה הדדית מובטחת". הקונספט מאחורי עיקרון ה- MAD פשוט להסבר אך קשה, לעיתים, להבנה. באופן פרדוקסלי העובדה שמצד אחד לכל אחת מהמעצמות די נשק גרעיני בכדי להשמיד את יריבתה כמה פעמים בצורה מוחלטת אך מצד שני אין לה יכולת להגן על אזרחיה מפני מכה גרעינית של יריבתה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות במהלך המלחמה הקרה, או לכל הפחות לאזרחי ארה"ב ובריה"מ.

ההיגיון פשוט. נניח שבריה"מ הייתה מחליטה בוקר אחד ליזום מתקפה גרעינית כנגד ארה"ב (דבר שהרבה אמריקאים, כולל בממשלים השונים, האמינו שהיא שואפת לעשות). מכת הפתע הסובייטית תכוון, מן הסתם, לעבר המערך הגרעיני של ארה"ב. הסיבה ברורה - לצמצם עד למינימום את יכולתה של ארה"ב לגמול לבריה"מ בהתקפה גרעינית הרסנית על עריה שלה. אבל, סיכוייה של בריה"מ להצליח למחות בבת אחת את כל הארסנל האמריקאי שואפים לאפס. האמריקאים פרסו די נשק גרעיני באמצעי שיגור ניידים כמו צוללות ומטוסים שנמצאו כל העת באוויר, כך שגם מתקפה מקדימה סובייטית תשאיר בידם די כוח גרעיני בכדי להיות מסוגלים להגיב מיד ולמחוק חלקים גדולים מבריה"מ. למעשה, חישוב פשוט יראה שדי בצוללת אמריקאית אחת שתשרוד בכדי להפוך את ריכוזי האוכלוסין הגדולים של בריה"מ לאבק רדיואקטיבי.

התסריט המתואר נכון גם לכיוון השני. ארה"ב לא תוכל להכות את בריה"מ בצורה כזו שתבטיח שלילת תגמול סובייטי מאסיבי. כלומר, העובדה שאקדח גרעיני טעון מכוון לרקה של אזרחי שתי המעצמות מבלי שניתן יהיה לנטרול אמיתי, אמורה להבטיח שאף צד לא יעיז לירות את הירייה הראשונה. לכן תרם מצב זה ליציבות העולמית בכך שהוא הופך מלחמה גרעינית למלחמה שאף צד לא יכול לנצח בה ולא משנה אם הוא זה שפתח באש או רק הגיב.

אבל, מה יקרה אם נכניס למשוואה אמצעי שיאפשר התגוננות מפני המתקפה הגרעינית של האויב, בין אם מדובר ב"מכה ראשונה" שמטרתה נטרול המערך הגרעיני של הצד המותקף ובין אם ב"מכה שנייה" שמטרתה לגמול לו על התקפה גרעינית שכבר בוצעה? כעת, האיזון מופר. אומנם ניתן להציג זאת כתפיסה הגנתית שמטרתה להגן על האזרחים ולמנוע את השמדתם בשואה גרעינית. לכאורה, מדובר בצעד הגיוני ואף מוסרי ביותר. מצד שני, מדובר בהגנה התקפית מאוד, שכן כעת יש, לפחות על הנייר, תעודת ביטוח שתאפשר לבצע "מכה ראשונה" מבלי חשש מתגמול האויב. כלומר, ארה"ב יכולה, לדוגמה, לתקוף את המערך הגרעיני של בריה"מ וגם אם לא תצליח להשמיד את כולו הרי שהמערך ההגנתי שלה יאפשר את נטרול ניסיון התגמול הסובייטי.

וזו בדיוק הסיבה לכך שהסובייטים היו מזועזעים מרעיון "מלחמת הכוכבים" של רייגן. האמריקאים אומנם הציגו את התוכנית כתוכנית הגנתית אך הסובייטים, שראו בשלטון רייגן שלטון תוקפני ומהפכני, חששו כי האמריקאים מנסים להשיג את הכלים שיאפשרו להם ליזום מלחמת עולם שלישית ואף לנצח בה.

מכאן אנו מגיעים לסוגייה בעייתית נוספת והיא הצבת נשק בחלל. חלק מרכזי בתוכנית "מלחמת הכוכבים" כלל הצבת מערכות נשק שונות ומשונות בחלל החיצון. הסיבות לכך מובנות: הדרך הטובה ביותר ליירט את הטילים הסובייטים העושים דרכם לעבר ארה"ב היא ליירטם מהחלל באמצעות טילי יירוט או קרני לייזר המשוגרים מחלליות. כלי נוסף היה יצירת שדה מוקשים חללי באזור שבו אמורים היו לחלוף הטילים הסובייטים. הצבת מערכות הנשק בחלל הגדילה את טווח הגילוי של הטילים הסובייטים ואיפשרה את השמדת הנשק הגרעיני הסובייטי הרחק משטח ארה"ב ובצורה שתקטין את הנזק על הקרקע.

אבל, במשך שנים נמנעו המעצמות מהצבת נשק התקפי בחלל, בעיקר נשק שיכול היה לנטרל את הכלים החלליים של הצד השני. היו לכך מספר סיבות - חלקן אסטרטגיות ומבצעיות וחלקן מוסריות. אבל הסיבה החשובה לעניינינו הייתה הגישה שלאמצעים המוצבים בחלל יש תפקיד חשוב בשמירת היציבות. באמצעות לוויני ריגול, שהיו מצויים בידי שני הצדדים, יכלו שתי המעצמות לצפות זו על זו ולצמצם את החשש ההדדי ממתקפת פתע. אחד החששות הגדולים במלחמה הקרה היה פריצת מלחמה גרעינית בגלל אי הבנה של כוונות הצד השני. אמצעי הריגול החלליים אפשרו לצמצם סכנה זו שכן הם יצרו, לכאורה, שקיפות מסוימת של הנעשה בצד השני. בנוסף איפשרו לוויני הריגול בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה הקרה, לאמת את הסכמי בקרת ופירוק נשק ששני הצדדים חתמו עליהם. אם למשל קבע ההסכם כי צריך להתפרק מכמות מסוימת של טילים בין-יבשתיים ניתן היה לראות מהחלל כי פירוק כזה אכן התבצע בפועל. הבנת יסוד בין הצדדים הייתה שאף אחד מהם לא מנסה לשבש את פעולתם של לוויני הריגול של הצד השני. למעשה, ניסיון של צד זה או אחר לשבש את פעולת הלוויינים - למשל על-ידי סנוורם בלייזר רב-עוצמה מהקרקע או יירוטם על-ידי לוויני-יירוט, נתפס כסימן מעיד לכך שהצד השני מתכנן לפתוח במלחמה.

אין זה אומר ששני הצדדים לא עסקו בפיתוח וניסוי מערכות לנטרול לוויני הצד השני, אך פיתוחים אלה נעשו לרוב בפרופיל נמוך ובקנה מידה מצומצם יחסית ולא הבשילו, לפחות במקרה האמריקאי, למערכות בעלות סטאטוס מבצעי.

"כוכב האופל" הסובייטי

בניגוד לאמריקאים, בוצע חלק מרכזי בתוכנית החלל הסובייטית על-ידי תחנות-חלל, דוגמת ה"סאליוט" וה"מיר" שהיא כנראה המפורסמת מכולן. תחנות חלל אלה מילאו מספר תפקידים. באופן רשמי מדובר היה במעבדות מחקר גדולות שאפשרו לעשות ניסויים שונים בחלל, מרביתם לצרכים אזרחיים. חשוב לזכור שגם האמריקאים שיגרו בשנות ה-70 תחנת חלל דומה משל עצמם שנקראה "סקיילאב". תפקיד חשוב נוסף היה הפגנת עוצמה לאומית. הסובייטים התגאו מאוד שהם מחזיקים דרך קבע תחנת חלל מאוישת בחלל בעוד האמריקאים מסתפקים בטיסות קצרות. העובדה שהקוסמונאוטים הסובייטים שברו בזה אחר זה את שיאי השהייה בחלל, תרמה אף היא לגאווה הלאומית של בריה"מ.

אבל לתחנות החלל הסובייטיות היו גם תפקידים צבאיים. כך למשל, חלק מתחנות ה"סאליוט" היו, הלכה למעשה, לוויני ריגול מאוישים. גם במקרה זה לא מדובר היה בפטנט סובייטי. באמצע שנות ה-60 תכננו האמריקאים לשגר תחנת חלל צבאית בשם MOL שנועדה באופן רשמי לשמש לעריכת ניסויים בחלל בשירות חיל-האוויר האמריקאי. מאוחר יותר נחשפה העובדה שמדובר היה בתחנת חלל לריגול ששמה האמיתי הוא KH-10 "דוריאן". הפרויקט האמריקאי בוטל בטרם הוצב בחלל אך הרוסים מצדם הציבו תחנות ריגול חלליות.

למרות ההצהרות ההדדיות של שתי המעצמות בדבר אי הצבת נשק בחלל חששו מאוד הסובייטים שהאמריקאים לא מתכוונים לעמוד בהבטחה זו. הסובייטים האמינו כי בשעת משבר עלולים האמריקאים לנסות וליירט את תחנות החלל הצבאיות שלהם. החשש העיקרי היה מפני שימוש אמריקאי בלווין מתאבד שיבצע התקפת "קאמיקזה" על התחנה הסובייטית. חשש זה נבע, בין השאר, מהעובדה שכך בדיוק תכננו הסובייטים עצמם ליירט את הלוויינים הצבאיים האמריקאים במקרה של עימות מעצמתי.

הסובייטים החליטו לספק יכולת הגנה עצמית לתחנות החלל שלהם ובהתאם למסורת שלהם, הם בחרו באמצעי פשוט טכנולוגית אך יעיל ומוכח. למיטב ידיעתנו החללית הראשונה שחומשה באמצעי הגנה עצמית הייתה תחנת החלל "סאליוט-3" ששוגרה ב-1974. ממידע שנחשף בשנים האחרונות עולה שהתחנה חומשה בתותח אווירי בקוטר 23 או 30 מ"מ מהסוג שהותקן במטוסי-קרב סובייטים נפוצים, כמו המיג-21 והסוחוי-7. התותח הותקן במקביל לתחנה וכיוונו נעשה על-ידי שינוי כיוון התחנה כולה. עמדת מפקד התחנה צוידה בכוונת מיוחדת לצורך הכוונת התותח. לפי חישובים שונים שנעשו, היה התותח יעיל באופן תיאורטי, ליירוט מטרות חלל בטווח של כקילומטר. תפעול התותח היה סבוך והייתה סכנה לא מעטה של פגיעה עצמית. לפי כמה פרסומים נערך ניסיון ירי בתותח על-ידי מתן פקודה מהקרקע לאחר שאנשי הצוות נטשו את התחנה עם סיום חייה. במשך שנים רבות נחשבה עובדת הימצאות נשק ב"סאליוט" לסוד מדינה סובייטי.

הפרויקט השאפתני ביותר

הכרזתו של הנשיא רייגן במארס 1983 על פרויקט ה- SDI, הוא פרויקט "מלחמת הכוכבים", עוררה זעם וחששות רבים בבריה"מ מסיבות שכבר הוזכרו. אבל, בניגוד למה שהיה ידוע עד לשנים האחרונות, בריה"מ לא הסתפקה רק בהצהרות מאיימות ובניסיון לגיוס דעת הקהל העולמית נגד הפרויקט האמריקאי. בריה"מ החליטה להשיב מלחמה ולהציב תשובה ל"מלחמת הכוכבים". עד לאחרונה הייתה הגישה המקובלת שבריה"מ התמקדה בשני כיווני פיתוח. הראשון היה פיתוח וניסוי של לוויינים-מתאבדים. מאחר וחלק גדול מאמצעי ההגנה של "מלחמת הכוכבים" הוצבו בחלל, החליטו הסובייטים לפתח אמצעים שיאפשרו את השמדתם כך שארה"ב תאבד את מטריית ההגנה שהבטיח לה הנשיא רייגן. במקביל שקדו הסובייטים על פיתוח מערכות לייזר קרקעיות שניתן יהיה לעשות בהן שימוש לשיבוש ואולי אף נטרול מערכות החלל האמריקאיות.

בתקופה האחרונה, כאמור, החל לצוץ מידע על מה שהוא כנראה הרכיב השאפתני והדרמטי ביותר בתגובה הסובייטית ל"מלחמת הכוכבים". בעוד שה"סאליוט-3", ואולי גם תחנות החלל שבאו בעקבותיה, נשאו נשק להגנה עצמית הרי שמדובר היה ביכולת מוגבלת ביותר שנוספה לחלליות קיימות. למרות התנגדותו להצבת נשק בחלל אישר הנשיא הסובייטי יורי אנדרופוב, זמן קצר לאחר חשיפת "מלחמת הכוכבים", פיתוח תחנת חלל התקפית ייעודית. שם-הקוד של הפרויקט היה "פוליוס".

מסיבות לא ידועות (ייתכן שהדבר מהווה עדות לגודל החשש הסובייטי מתוכנית "מלחמת הכוכבים") הוחלט לפתח את ה"פוליוס" במהירות לא אופיינית. הסובייטים שהיו מאוד מתוכננים, עבדו על פיתוח אמצעים חלליים במחזורים של חמש שנים. צריך לזכור גם שפיתוח מערכת חלל, בעיקר כזו המשלבת אלמנטים חדשים, אורך זמן רב. במקרה של ה"פוליוס", חרף חדשנותה, התקבלה ההנחיה כי יש להשלים את הפיתוח עד לסוף שנת 1986. תאריך זה נקבע מאחר ואז היה אמור להיות מושלם ייצורו של משגר ה"אנרגיה". ה"אנרגיה", שפותח במיוחד עבור תוכנית מעבורות החלל הסובייטית, אמור היה להיות אחד מהמשגרים הגדולים והחזקים ביותר שיוצרו אי פעם.

כדי לעמוד בלוח הזמנים הצפוף בחרו הסובייטים בשיטה מוכרת ומקובלת - שימוש ברכיבים קיימים. ה"פוליוס" התבססה על חלקים ממרבית רכיבי תוכנית החלל הסובייטית. גוף החללית נלקח מפרויקט תחנת החלל "מיר", החלק המחבר בין החללית לטיל המשגר נלקח ממעבורת החלל "בוראן" שהייתה עדיין בפיתוח. החלק בו אמורים היו לשהות הקוסמונאוטים שיתפעלו את התחנה הורכב משילוב של רכיבים שנלקחו מחלליות מטען ששימשו להעברת נוסעים וציוד לתחנות החלל. התוצר היה תחנת חלל באורך של כ-37 מטרים ובקוטר של כארבעה מטרים. משקלה של התחנה מוערך בכ-80 טון.

השאלה המסקרנת ביותר אך גם האניגמטית ביותר נוגעת לחימוש שהותקן על ה"פוליוס".  עד היום מסרבת רוסיה להודות שה"פוליוס" הייתה תחנת חלל חמושה. הויכוח המרכזי הוא סביב שאלת אופי מערכות הנשק של ה"פוליוס". באופן עקרוני תחנת חלל כדוגמת ה"פוליוס" יכולה לשמש לצרכים התקפיים. התחנה יכולה לשאת טילים גרעיניים ולשגר אותם מהחלל כנגד כל יעד על כדור-הארץ. שיגור הטילים מהחלל יצמצם את זמן מעופם ויקשה על גילויים. בדרך זו יגדל הסיכוי שהסובייטים יצליחו לחדור מבעד למעטה ההגנה של "מלחמת הכוכבים" וכך ינטרלו תמריץ אפשרי אמריקאי לפתוח במלחמה גרעינית. ארה"ב תאבד את "פוליסת הביטוח" שלה.

אבל, לדברי יורי קורנילוב, המתכנן הראשי של חברת "סאליוט" שפיתחה גם את ה"פוליוס", ייעודה העיקרי של התחנה היה הגנתי. במאמר שכתב קורנילוב, ושעליו מתבססים מרבית הפרטים על הפרויקט המופיעים פה, הוא רמז כי ה"פוליוס" נועדה ליירט את אמצעי היירוט החלליים שתכננה ארה"ב להציב כחלק מרכזי בתוכנית "מלחמת הכוכבים". ה"פוליוס" אמורה הייתה להיות מחומשת בתותח ובמערכות לייזר שיאפשרו השמדת מערכות יירוט אמריקאיות. את הכוונת מערכות היירוט ניתן היה לבצע הן באמצעות מכ"ם והן באמצעות מערכות אופטיות שהותקנו בתחנה. בנוסף אמורה הייתה ה"פוליוס" לערוך ניסויים באמצעי לוחמה אלקטרונית חלליים. כך לדוגמה רצו הסובייטים לבחון אמצעים שונים לשיבוש קרני לייזר בחלל, שכן חלק מהתוכנית האמריקאית התבססה על יירוט טילים באמצעות קרני לייזר. הסובייטים חיפשו חומרים שפיזורם בחלל יעוות את קרן הלייזר ויגרום לה לסטות או לאבד מכוחה.

לדברי קורנילוב נועדה ה"פוליוס" לשמש בעיקר להדגמת טכנולוגיות ולעריכת ניסויים באמצעים נגד "מלחמת הכוכבים" אך לא לשמש כתחנת חלל מבצעית. על סמך הידע שאמור היה להירכש במסגרת התוכנית ניתן היה לפתח תחנות חלל מבצעיות. יחד עם זאת חשיבותה של ה"פוליוס" היתה בעצם הצבתה בחלל, בלי קשר לשאלה האם היא מבצעית לחלוטין.

לצד הקשיים הטכניים הרבים בפיתוח התוכנית, נתקלו הסובייטים בבעיה נוספת. חלק מרכזי במאבק הסובייטי בתוכנית "מלחמת הכוכבים" היה חתירה לאמנה בינלאומית שתאסור הצבת נשק בחלל. זו הייתה אחת הסיבות שהסובייטים עטפו את תוכנית ה"פוליוס" במעטה כבד ביותר של חשאיות (שנמשך, במידה רבה עד היום). היה זה מביך מאוד לו נחשף שבשעה שמנהיגיה של בריה"מ פועלים לשכנוע דעת הקהל העולמית בדבר האסון ששמו "מלחמת הכוכבים", הם עצמם אישרו פיתוח מערכת נשק דומה ואף פעלו להצבתה בחלל במהירות האפשרית.

בדרך לחלל

ביולי 1986 הועבר לבסיס החלל באיקונור אב-טיפוס של ה"פוליוס" במטרה לבחון את התאמתו למשגר ה"אנרגיה". ערב השיגור ביקר הנשיא גורבאצ'וב בבאיקונור כדי לצפות בהכנות לטיסה ההיסטורית. למרות מעטה החשאיות הכבד שעטף את הפרויקט, חשש הנשיא הסובייטי וכנראה שבצדק, מתגובת ארה"ב והמערב במקרה וייעודה האמיתי של תחנת החלל ייחשף. במקרה כזה כל הניסיונות הסובייטים לבלום את תוכנית "מלחמת הכוכבים" היו סופגים מפלה וייתכן מאוד שהדבר היה מביא להאצת הפרויקט האמריקאי ולגידול התמיכה הציבורית בו.

גורבאצ'וב נתן את האור הירוק שנדרש לשיגור ה"פוליוס" אך נתן הוראה חד-משמעית: בשום נסיבות אסור להפעיל או לנסות את מערכות הנשק של ה"פוליוס". הנחייה זו עיקרה למעשה את כל המשמעות של הפרויקט. כעת המטרה העיקרית הייתה לבחון לראשונה בצורה מלאה את משגר ה"אנרגיה".

לאחר עיכוב של מספר ימים מהמועד המתוכנן, שוגרה ה"פוליוס", שסומנה גם כ"סקיף- DM", ב-15 במאי 1987. תחנת החלל לא הייתה מאוישת במשימתה הראשונה. לא ברור האם הייתה חמושה בעת השיגור ואם כן באיזה חימוש.

משגר ה"אנרגיה" הוכיח את עצמו, אולם כחלק מהפשרה התכנונית שנבעה מהרצון להשלים את הפרויקט במהירות האפשרית, הותקנו המנועים של ה"פוליוס" בחרטום תחנת החלל ולא באחוריה. לכן, לאחר ההתנתקות ממשגר ה"אנרגיה" הייתה צריכה ה"פוליוס" לבצע תמרון מורכב בו היה אמור החרטום, שבו המנועים, לנטות מטה כך שניתן יהיה להצית את המנועים ולהציב את תחנת החלל במקומה המתוכנן. בעוד שהניתוק מהמשגר עבד כמתוכנן, נכשל תמרון ההיפוך של ה"פוליוס", תחנת החלל המשיכה להסתחרר ועם הפעלת מנועיה היא שוגרה בחזרה לכיוון כדור הארץ והתרסקה בדרום האוקיינוס הפאסיפי.

כך בא קיצה של תוכנית ה"פוליוס" וכנראה גם של תוכנית החלל ההתקפית (או ההגנתית) של בריה"מ. הממשל הסובייטי המשיך להסתיר את המטרה האמיתית מאחורי פרויקט ה"פוליוס" בעוד שהממשל האמריקאי מעולם לא התבטא באופן רשמי בנוגע לפרויקט ומשמעותו. שני הצדדים בחרו להתעלם מהמשמעויות האפשריות של הצבת נשק סובייטי בחלל.

בנקודה זו על ציר ההיסטוריה כבר הייתה "פוליוס" מיותרת. הגוש הקומוניסטי חדל להתקיים ובריה"מ התפרקה לחתיכות. בהעדרה של בריה"מ ולאור העובדה שתוכנית "מלחמת הכוכבים" בלעה סכומי כסף אדירים אך לא הביאה לתוצאות משמעותיות, חלה ירידה גדולה בתמיכה בה. עם הזמן שונו יעדיה של התוכנית האמריקאית והיא הפכה לתוכנית למחקר ופיתוח בלבד ללא כוונות לייצור מערכות מבצעיות ובהמשך הפסיק גם תהליך זה. כעת הוטרדו האמריקאים יותר מטילים פרימיטיביים יחסית מצפון-קוריאה ואיראן מאשר מטילים בין-יבשתיים סובייטים בעלי ראשי-חץ מתפצלים. לצורך התמודדות עם איומים אלה אין צורך, לכאורה, במערכות חלליות אקזוטיות ויש צורך במערכות קרקעיות המתבססות על טכנולוגיות זמינות יותר.

ולמרות כל זאת עדיין ידועים פרטים מעטים בלבד על תחנת החלל "פוליוס". המלחמה הקרה היא כבר נחלת ההיסטוריה אך הרוסים עדיין מסרבים לחשוף את סיפורה המלא של תחנת החלל הצבאית שלהם. אפילו קורנילוב שחשף את הפרטים היחידים הידועים היום על הפרויקט, ממשיך להסתיר פרטים רבים ולעמעם את המידע שכבר חשף. להגנתו צריך לציין כי הוא צפוי לבלות שנים רבות בכלא אם יחשוף פרטים נוספים על הפרויקט. ייתכן וכבר עכשיו הוא מסתכן במאסר בשל הפרטים שכבר חשף.

ה"פוליוס" הייתה כישלון. כישלון השקוע כיום, כנראה, עמוק בתוך האוקיינוס (אלא אם האמריקאים חילצו אותו משם. הם מסרבים להתייחס לכך באופן רשמי). אבל הפרויקט ממחיש מה תעשה מדינה המרגישה מאוימת. באופן פרדוקסלי, האיום החמור שחייב קיצור פינות בפיתוח הפרויקט וכיסויו במעטה כה כבד של חשאיות, לא נבע ממערכת נשק התקפית של האויב אלא דווקא מניסיונותיו להגן על עצמו. "מלחמת הכוכבים" אמורה הייתה להיות "פוליסת ביטוח" לארה"ב. בריה"מ ראתה אותה באופן שונה לגמרי. ייתכן שסטינג צדק כשאמר בשירו כי "מלחמת הכוכבים" היא רעיון אווילי. עדיף להשאיר את "מלחמת הכוכבים" לקולנוע.